יומן מסע

הבוקר הגיע, ואני לא נרגעת מתחושות ההתרוממות שחויותי.

התחושות פועמות בי.

העיניים שלו מסתכלות עלי עדין,

ועוצמתו עוד מורגשת באחורי המסומנות ולתזכורת אני מתקשה לשבת היום.

איך אני יכולה להסביר את התחושה הזו, של לאבד הכרה בעודך בהכרה מלאה.

קשורים אותך לקרוס ברצועות. ואז הקרוס מוטה מטה בזוית של כ 45 מעלות, לכיונו, ואז הקרוס מורם באויר. ואת עפה בגוף ובראש.

לא נדרש גובה רב כדי שתרגישי את זה. איך זה שהקרקע נשמטת לך מהרגליים, ואת תלויה בו לחלוטין שישמור עליך, שמא תיפלי.

את לגמרי לא יכולה לעשות כלום. ורק זה כשלעצמו מכניס אותך לסוג של zone. לעולם של התמודדות שהוא שלך..

הקרוס קשור לחבל ומתנדנד בקלות.

הוא מושיט יד למעלה, סוטר לי, תופס לי בצואר ומביט לי עמוק בעיניים. ואז הוא מתחיל לנדנד אותי, בעודו לופט צוארי, על הקרוס. 

כמה זמן? לא יודעת.

רק ראיתי את העיניים שלו מביטות בי.

רק הרגשתי את הנשיקות שלו, כשהיו.

רק חשתי את אצבעותיו קובעות -מתי אנשום יותר, מתי פחות.

הכאב באחורי, מסשן אימפקט שזה עתה סיימנו נתן את אותותיו בי והעצים את התחושות על הקרוס. 

אני לא ילדה קלה, והרצועות פצעו אותי, אבל בכלל לא הרגשתי אותן. הכל היה חם. ורגיש. והמגע שלו היה לא פחות מקסם.

תודה רבה אהובי,

על קשת התחושות הזו, המיוחדת,

שאתה עושה לי לחוות. 

אני אוהבת אותך.

נ.ב

התמונה באישור

הבוקר התחיל במשיכה פתאומית של מכנסון שלבשתי לשינה,  וחדירה אגרסיבית לתוכי. 

הגוף שלי על אף שאיננו מוכן ואין לו התראה- מתרטב מיידית. ככה הוא מגיב אליו. ככה הוא מראה לו געגוע. דרך שלולית על המצעים.

הוא מזיין אותי בכל מיני פוזציות נעימות, עד שהוא מתעייף או שהצורך לעשות פיפי בבוקר גובר עליו.

אני נותרת לנוח על ביטני.

כששהוא חוזר, הוא חודר לאחורי. בלי יותר מדי מילים. בלי יותר מדי דרמה.

זה כואב פצצות אבל הפעם, היות והוא בוחר לעשות את זה קצת יותר לאט- זה גם נעים. לשם שיינוי אני לא מדממת.

ולמרות זאת, בהמלך כל אותו היום לא מפסיק לכאוב לי התחת.

~~~~~~~~~~~~~

התרגשתי מאוד.

המון זמן לא יצא לנו לצאת.

באמת.

מלא מלא מלא.

תחילה הקורונה, ואחר כך השבתות לא הסתדרו. 

עד שהן סוף סוף כן.

הכאב היה נכון.

פשוט מדויק חם ונכון.

יש לי יחסי שנאה ואהבה עם הקיין.

היום הייתה בו רק אהבה כלפי, שהוא הראה לי דרך הקיין. שניהם אהבו אותי היום.

ואז הקשירה לקרוס פנים אליו.

וההתרוממות מעלה באויר.

הוא מחזיק אותי בגרוני.

מוביל אותי, קשורה לקרוס שבאויר, אחריו.

אני נעלמת שם בתחושות. מנודנדת, ללא שליטה על הבאות.

אין תחושת זמן. אין תחושת מרחב.

המח משחרר כל כך הרבה חומרים שונים וטיבעים שאין תחליף לזה בעולם כולו.

אני מרוחפת על ידי היד שלו. מהופנטת על ידי המבט העמוק שלו לתוך עיני.

קורה שם משהו אינטימי בינינו, שהוא מושלם. משהו מיסטי כמעט, מושך אותי אליו. למגע שלו.

ואז הוא מוריד אותי משם,

ומשלים את הסשן עם עוד קיין.

עוד קיין.

עוד קיין.

~~~~~~~~~~~~~~~~~

נוסעים ברכב חזרה הביתה.

הוא נוהג

- "כואב לי הטוסיק וגם בתוך הטוסיק"

-"מעולה. אני לא רוצה לשמוע יותר שום תלונות בבית הזה!"

כן, זה הכאב, אבל זה לא רק הכאב. זה אני אומרת- היית מאמין? זה המרכיב הסודי שהופך סשן ממכות להענקה. שהופך סקס מחדירה למאגיה.

זה המהות.
זה סוד שאיננו סוד כלל וכלל.

זה החייתיות.
זה המבט בעיניים, ההרגשה בעור, הידיעה בראש- שאתה רוצה. שאתה צריך. שאתה כמהה. שאתה לא יכול ללא. פה, כאן ועכשיו. ללא פשרות, ללא דיחוי, ללא הסברים.

זו האש ששורפת אותך מהבפנים.
זו הבערה הפנימית שלא נותנת לך מנוח.
הראש הרוקח, הגוף המיוזע.
זה תזזיתיות בילתי נגמרת שקיימת בהוויה עצמה, במערכת, במחשבות, באויר שאתה נושם.
זו התשוקה בלב שלך, והתאווה בין הרגלים.

ככה.
בדיוק ככה תירצה אותי.
באטרף.
בשגעון.
באיבוד דעת.

ללא הפסקות וללא מנוח.

כאילו והכניסו יד לעטוף לך את הלב, ונשימותך מתקצרות לך מהפמפום חסר הרחמים.
ואתה מתנשף מהמחסור, ומהמגע, ומצחנת הפרימונים, ומרדיפת הבצע המיני התמידית.
לוקח אוויר שניתן, במסורה, ביו לבין, מכורח החיים, וצולל שוב, למעמקי השחור והאפילה הנעימים.
שירה של סירנה שאין ממנה הרמוניה ואין לה תקנה.

רעבתני.

חייתי.

מרייר.

ככה אני מתגעגעת אליך.

שומע? 

שומע?

שומע?

אני חרמנית עליך!!!! כל כך שזה פטתי. ולא איכפת לי להיות פטתית אל מולך.

ונמאס לי.

שומע אותי? נשבר לי לחלוטין!!!!!

רעב לי מדי.

נזקק מדי.

יבבני.

כלבה, נו.

כלבה חרמנית, נוטפת זימה ותאווה.

זונה ושרמוטה, וכל סופרלטיב אחר שבא לך. לא איכפת לי איך קוראים לזה בכלל.

כי מי יכול להמשיך ככה?!

לשבת בדיונים ולדמיין אותך מפלח לי את התחת, וקצת צוחק עלי נוכח הכאב הרב, מגחך ברוע,

איך אני יכולה להסביר לי לך מה עושה לי בנפש כשאתה בוחר לקחת לי את התחת? זה כואב כל כך, וזה משפיט וזה קושר אותי אליך יותר ויותר.

ומתוך הכאב הרב של להכיל את גודלך בי, מגיע עונג גדול, שלא ניתן לקבל בשום חדירה או אופן אחר.

והחור מאחור רעב ודורש, וחושש וכואב אליך. 

אתה יודע איך זה עבורי?!

לנסות להתרכז על איזו מצגת, להכשל נושאות כי אני מדמיינת אותך מעגן אותי למיטה משתמש בי,  מזיין אותי קצת, בכוס, בפה,  מכאיב לי, משחק בי שוב ושוב ושוב.

להדמיין את עצמי נחנקת ומשתנקת על הזין שלך. בולעת את זרע שלך שמתפרץ לי לתוך הגרון, מתוך יישום הכח הפיזי הרב שלך עלי.

אז נשבר לי, שומע?

נשבר לי לייחל למגע שלך כל הזמן שאני בריחוק בריחוק ממך.

אני מוחה על מה שהזכרון והכמיהה והדימיון עושים לי בגוף ובראש ובין הרגליים.

נמאס לי, ולא נמאס בכלל בכלל.

אפילו לא קצת,  אפילו לא טיפונת.

אני אוהבת אותך.

יש כל מיני אורגזמות.

אצלי הן באות תמיד המתוך הבדסמ. ממחשבה או מעשייה. והן חזקות יותר ככל שהבדסמ חזק יותר וטובעני יותר.

את האורגזמה הזו שלי אני צורחת מעמקי הגרון,

כאילו שהיא נולדת מתוכי,

מתוך הסיטואציה בה אני שרויה, 

מתבקעת לה מתוך זעקות הכאב, והתנשפויות,

והשתנקויות החניקה. 

התנוחה לא נוחה לי.

העצמות של התחת בולטות ככה מדי.

ןבכלל אני לא במוד וקשה לי להכנס אליו מהר כל כך. לא רק שלא חיכיתי לו רוטטת על 4 באיזה מקום מפגש, אלא שרק התקלחתי ואני מול הטיוי ובאמא'שלך עכשיו?! אבל אני רוצה. מאוד. אז אל תפסיק , טוב? 

אני מנסה לגייס כוחות של נפש כי חיכיתי לזה ואני כמהה לזה ומתחננת וזה לוקח לי לא מעט עד שהסטייס אוף מיינד המקבל נוחת עלי.

עד אז , אני כבר חמה מספיק.

וכל מכה של ספנקר מפזרת לי חום רצוי במעמקי הנשימה. אני לא זזה, ולא נעה, כשהוא נוגע בי איתו, כאילו והיה מלטף.

ואז מגיע תורו של הקיין. הקיין מכאיב. פיזור האנדרופינים בגוף דורש מחיר שיש לשלם מיידית. והמחיר הוא כאב. 

לרוב יש לי יחסי שנאה ואהבה עם הקיין. אבל התגעגעתי, וגם הגוף כבר חם- אז אני מקבלת. וה עושה לי טוב 

הוא משנה תנוחה ולופת אותי בגרון בזמן שהיד השניה מנחיתה את המכה. זוהי לא לפיתה קלה. הוא לוחץ על כלי הדם עד שאני חשה מטושטשת, ומה שמוציא אותי מהריחוף הנקודתי הזה הוא צריבת הקיין הדורשת. 

לא יודעת כמה פעמים הוא עשה כך.

אני רק יודעת שכשלבסוף הוא החליט להעניק לי פורקן והחדיר לתוכי אצבעות ואז ויברטור, זה היה כאילו האורגזמה חיכתה לו. 

הר געש מתפרץ , למגע שלו.

אני לא יודעת להתאפק או להיות מאופקת.

לא יודעת איך עושים את זה בדברים הכי בסיסים שיש.

לא עם סקס.

לא עם בדסמ.

לא עם שום דבר שמצוי כנראה בבסיס פירמידת המאסלו שלי.

אולי זה קשור לכך שזה נמנע ממני שנים על גבי שנים, אבל עכשיו אני לא מסוגלת להכיל את הרצון העז המתפרץ ממני, את הרעב הבילתי ניתן לריסון.

כל מה שאני רוצה זה מכות בישבן עד שהוא יוכל לקבל את הקיין, עד שפסים פסים יצבעו עליו, אולי אפילו קצת דם יבצבץ בקצה העור, בנקודת המפגש. עד שהוא יהפוך שחור משחור. 

ואחרי זה, כשאני כבר רכה רכה, נקייה כמו שטיח שחטף מנתו,  פשוט תשתמש בי.

תשתמש בכל חור שלי רק כדי להוכיח שאתה יכול. רק כדי להנות ממני חומרית, כדי להטמיע בי את כוחך מעלי.

כאילו והייתי שם לשימוש בלבד.

בלי רחמים.

בלי עכבות.

וגם אם יהיה לי קשה, ולבטח יהיה לי, תשתמש בי בכל מקרה. גם אם איילל. גם אם אזעק. 

תחדור לי לנשמה דרך הגרון,

תעשה לי מסג' בלב דרך החור הצמוד מאחור,

תיקח אותי, כמו שכלב ציד לוקח כלבה.

בכח.

באלימות.

כי זה מה שאני. זה מה שתמיד הייתי.

כלבה.

שלך.

אני לא אוהבת פרחים.

לא מתחברת לקונספט שמביאים לך משהו שאמור למות בעוד כשבוע.

הוא יודע.

אז הוא הביא לי פרחים בצורה קצת שונה.

ובגלל שאני כזו רברבנית, הייתי חייבת לשתף.

אהובי שלי.

תודה רבה על הפרחים.

ובעיקר תודה על הבנה שלך מי זו אני, 

ומה גורם לי להמשיך לנשום,

תודה על אהבתך ועל הקבלה שלך אותי, על אף שזה לגמרי לא פשוט.

תודה.

נ.ב.

פוסטים של זיונים סוערים בתחת ובדסמ, יחזרו מיד עם מעבר החום.

איתכם הסליחה על הוניל והמתיקות :)

כשאני נותנת למדפים של רמי לוי לסשן אותי,

ואחר כך גם מתחרמנת מהתוצאה.

קניות לעצמאות זה הרדקור :)

הענין הוא שאני זונה.

זונה ונרקומנית של אנדרופינים.

זה ככה פשוט.

ג'אנקי המשוועה למנה שלו, מתחרפן בהעדרה.

מוכן לסכן ולהסתכן בעבור הארוע הנכסף.

וגשם יורד עלי, ויש בו ברכה.

ושמש מחממת אותי, ויש בה חיים,

הזרועות הענקיות שלך, הלב הנדיב שלך וההוויה המכילה לך עוטפים כל מולקולה מלוכלכת שלי.

ואני עדין בשלי.

כי אני לא יודעת להפסיק להיות אני.

זונה.