לפני 5 שנים. יום ראשון, 28 במרץ 2021 בשעה 17:54
יום שישי תופס אותי במצב רוח בקרשים.
תערובת של תסכול וצורך, בלילה של נקודות רגישות משריטות עבר שנלחצו כולן בבת אחת, והתפוצצו בי לכדי תחתית.
ואני אדם אופטימי לרוב. לפחות בשנתיים האחרונות הייתי כזו- משימתית ואופרטיבית ועוצמתית.
ההצטברות הזו הפילה אותי לקרשים.
זה לא קל לאסוף אותי משם.
כשאני כועסת ונכנסת ללופ עצמי של שחור. אני קצרה ועוקצנית ואימפולסיבית. ולרוב אני מצליחה לגרור את עצמי מהמקום הזה רק בחסות השגרה- יש עבודה ללכת אליה, יש ילדים לטפל בהם. אוטומטיות שמשאירה בי את סממניה.
~~~~~~~~~~~
המכות הראשונות היו קשות.
הצלפות קשיחות על עור קר, ללא הפסקות, ללא חימום, ללא נחמה.
הספקר , בהיעדר החימום, מרגיש כאילו הוא פוגש בי בצידו הצר, האכזרי.
אחד ועוד אחד ועוד אחד. תחת יריכיים.
ואני מכילה.
מתעמקת בכאב, משתדלת שלא למחות. לא בגופי ולא בקולי.
הוא מתיישב עלי , בעודי על הבטן, כך שגבו אל הראשי, ומתחיל לנגן עלי עם כל הבא ליד.
לאט לאט הגוף שלי משחרר, ואני צוללת פנימה לכאב.
ואז הוא חודר אלי.
מרווה קצת את צמעוני לעונג,
וממשיך עם הכאב.
העונג מועצם כך, ואני צפה.
והוא שוב מזיין אותי, הוא משתמש.
אני שוכבת על גבי, וידייו, אשר עוברות מתחת לכתפי, סותמות לי את האף ואת הפה. אני מתערפלת.
במצב הזה, של מיעוט האוויר ושל מלחמה לכל שאיפה, הגוף מתכווץ כמעט בילתי רצוני, וכל חדירה שלו אלי, מנזילה את ההשפרצה שלי החוצה.
כשהוא מסיים,
ואנחנו מתנשמים,
אני חוזרת להיות אני, שהיא האני שלו-
אותה החשופית שהוא רוצה שאהיה,
אותה החשופית שהיא אני,
המחוזקת.
~~~~~~~~~~
קמים ב7 (שזה למעשה 6, אבל 7 זה מה שהשעון מראה).
מתארגנים.
נוסעים.
סשן קשוח משותף.
הוא אותי אני אותו הוא אותי ואני אותו, סימולטנית ובוזמנית ושוב.
הכל תפוס. כל שריר קטן בגוף בוכה שכואב לו.
אבל אין יותר מחוייכת ומודה ממני.
*תודה*
