יומן מסע

הוא שואל אותי במרפסת ביתינו,

על סיגריה וקפה,

בשעות הערב המאוחרות של יום שישי.

כי אני טווס, אהוב שלי,

כי אחרי שנים של רעב והקטנה של צרכים שבי,

טוב לי שטוב לי,

טוב לי שאתה אוהב אותי מספיק כדי לתת לי,

וטוב לי שכל העולם העולם ידע שטוב לי.

טוב לי להתגאות בנו , אדוני,

טוב לי הטירוף שלך.

הוא מכניע אותי ומכנס אותי לעיסה הזו שאני הופכת להיות ביום המחורת.

לבחורה אחרת כלפיך.

כלפי הסביבה.

כלפי עצמי.

תודה.

אני מתיישבת על האסלה עם מכנסיים מופשלות,

והוא נכנס לשירותים ונעמד מולי,

מחזיק לי את הראש בצורה שאי אפשר לפספס את הכוונה,

הראש שלי בול בגובה הנכון באופן הזה.

אני פותחת את הפה.

אני כלי לשימוש.

והוא מכניס את עצמו בי. לפעמים בכוח. לפעמים הוא מניע את ראשי עם ידיו. לפעמים הוא רוצה שאני אזוז בקצב אחיד.

ואני מכילה אותו בתוכי, בתוך פי, בזמן שהפיפי זורם ממני מבין רגלי.

ואני חושבת זה בטח צריך להיות  משפיל להיות ככה, 

ספציפית בפוזיציה הזו,

לשרת אותו ככה.

האפ זה משפיל במיוחד כשאני עושה פיפי?

לא. זה לא משפיל אותי כלל.

זה אפילו מחרמן אותי,

לדעת,

לחוש,

להרגיש,

לחוות,

שהמרחב האישי שלי,

במקום הכי אינטימי שבין אדם לעצמו,

שייך לו.

ושגם הוא- הוא  שלו ללקיחה.

מחייגת.

*צלצול המתנה בסלולר*

הוא: הלו

אני: שלום! הגעתי לאהבה שלי?

הוא: הגעת לשולט אכזר, סאדיסטי ומכאיב שהוא בין השאר גם אהבה שלך.

אני: זה אומר שתיהיה אכזר, סאדיסטי ומכאיב כלפי היום? 

הוא: אני והפה הגדול שלי...

😂

ואם תבוא מעבודה מחר, ואני אהיה סגורה כבר בחדר השינה, מקולחת.

פלאג באחורי המשומנות, יכין אותי אליך.

החור - יהיה זמין לך, באם תבחר.

ידי אזוקות לטבעות המוכנות מראש בצידי המיטה. דאגנו להן מבעוד מועד יחד.

ואם אהיה לבושה בהתאם, ריחנית, רוטטת.

האם תשתמש?

#איך זה שבכל ארגז הצעצועים שלי אין אזיקים????

#מתגעגעת אליך.

הממממ....

חייבים לנסות אותו עלי לפני שמנסים אותו על השטיח....

וסט שחור דמוי עור  שרק עתה קיבלתי בדואר. הוא נסגר בריצ'רץ' קידמי, ומעליו איבזמים דקים,

גרביון רשת פתוח בדיוק היכן שצריך,

חוטיני מעליו,

נעלי עקב סטילטו אדומות.

קולר.

מקולחת ומוכנה, ריחנית רוטטת. מרוגשת. רטובה.

אני נשכבת על הגב על המיטה, מפילה את הראש כלפי מטה, פותחת פה גדול, מבקש. 

אני צריכה שהוא ישתמש.

ממש צריכה.

אני דפוקה באופן הזה, והוניל של השגרע נוטה לחנוק אותי. אני טובעת לאט, ובשקט. 

אז אני מתחננת בלי להתחנן. כל רטט קטן בגוף שלי מעביר לו את המסר. לא צריך מילים. לא תמיד.

אני נשכבת על הגב , פותחת פה, סוגרת עיניים ומקווה.

אני לא ממתינה הרבה.

בתנוחה הזו, הלוע נפתח יותר, והזוית מקבלת יותר,  אבל אני עדין לא מצליחה להכיל מלוא אורכו בגרוני. 

זה מאכזב אותי. זה מתסכל אותי. זה מנמיך אותי מטה מיידית. למקום שבו הוא יכול לעשות הרבה, אם רק יבחר.

למקום רצוי ונדרש לי.

אני מתאמצת יותר, כל הגוף שלי נדרך, העיניים דומעות. דרוכה, נכשלת. 

"תנשמי. זה לא שאת לא יכולה לנשום. תנשמי, אפילו לא הכנסת חצי".

אני מתאמת עוד. 

דוחקת בי עוד. 

אז הוא מהדק אותי קצת אל המזרן, ונותן תנופה קדימה עם אחוריו. 

~~~~~~~~~~~~~~~~

אני לא יודעת מה מכה בי. 

האחוריים שלי קרות וכל מכה נותנת אותותיה. 

לאט לאט הגוף שלי נכנע לו, מתחמם,

נכנע לכאב שכה התגעגעתי אליו.

כל מכה כואבת,

וכל מכה מפזרת עונג,

עוד מכה,

עוד עונג,

הגוף רוקד עם הכאב ולס, והוא הדיג'יי שלי.

המכות מורגשות לי בכוס הפועם. מעלות לי את המקצב של של האיבר האדום, המבקש. 

כל מכה, מקרבת אותי עוד קצת,

כואבת לא כואבת,

נדרשת.

כל מכה מלטפת לי את הדגדגן מהמיינד,

ולבסוף,

כשקצב הקרופ נהיה קבוע, ואכזרי למדי,

והכאב מהול בכל כך הרבה עונג, שהמיינד מרגיש את העונג לבדו, 

ואני זועקת את המוות הקטן.

~~~~~~~~~~~~~~

אה , כן.

סושי.

הרבה הרבה הרבה סושי של אפטר קייר. 

ושל אהבה.

אני אוהבת אותך.

תודה

אני חושבת על הסקס שלנו.

לעיתים הוא יכול להיות קשה לעיכול, לכל מי שהוא לא אנחנו.

בעיקר כשאתה לא שואל, וגם לא מסכך.

בעיקר כשאתה נדחק בכח לתוך אחורי, ואני צורחת.

אחר כך יש שקט, של השלמה, של הבנה שאתה לא תפסיק. לא בגלל צרחות.  גם הכאב לא מפסיק בדרך כלל. הוא גם לא דוהה. 

הניגוד של ההויה האוהבת , המתחשבת שלך כלפי, בדרך חיינו,  לבין מה שהולך בינינו כשאתה בועל לי את התחת.

משתמש בי.

אם את הסשנים שלנו קשה לאנשים לראות, אז אני תוהה איך הם היו שורדים את המחזה הזה. 

וזה נכון שאנאלי זה לא בדסמ, אבל אתה לא עושה אנאלי. אתה לוקח. 

אני מלאת חרטה.

אוננתי היום. וגמרתי. בלעדיך.

ויש בי רגשות אשמה שלא התאפקתי. יש בי רגשות אשמה שאפשרתי לעצמי, למרות שאתה מעולם לא דרשת.

אבל היתי חולה שבוע שעבר ועבר המון זמן.

המון המון זמן. 

אני לא ישנה. אני מייללת לירח

אל תאהב אותי מדי, איש חול שלי.

אל, אהובי.

זה לא מגיע לי.

תראה אותי איך שאני, בלי לייפות.

טינופת. מטונפת. טובה לדבר אחד בלבד. לקבל.

ואולי, בפעם הבאה, אני אפסק את הלחיים בשתי ידי, כך שזה יהיה זמין לך, 

ולא אתחנן לעונג תוך כדי,

וגם לא אקבל אותו,

רק כדי לגאול אותי מעצמי,

ולהזכיר לי,

למי זה שייך.

ממי שלי,

אהבה שלי,

הגעת לחיים שלי בנקודת זמן מוזרה ,  והכנסת בהם הרבה הרבה חום  ובדסמ מאתגר.

הכנסת רוך וחיבוק עוטף.

הכנסת דאגה כלפי ועניין.

אתה נותן טעם.

לכל מה שאתה עושה .

מכניס צבע ואכפתיות והרבה הרבה הומור וחיוך.

אני רוצה לאחל לך שלווה פנימית,

והצלחה,

וכושר התגברות,

אני מאחלת לך אושר ושמחת חיים לרוב,

אני מאחלת לך דברים קטנים של יומיום ודברים גדולים מהחיים.

את כל הדברים, כולם.

אני אוהבת אותך,

מזל טוב.

"אולי נאנוס לך את התחת?"

הוא שואל.

זה בוקר. רק התעוררנו.

אמש היה לי כאב ראש שבקושי הצלחתי לנהוג הביתה. הייתה לי בחילה מהכאב וירדו לי דמעות. לא בכיתי. הן פשוט ירדו.

נכנסתי הביתה סביב 2100 ופשוט זחלתי למיטה. בסוודר הסגול שלי ובג'ינס.

לא שמעתי אותו נכנס בכלל.

לא לבית ולא למיטה.

ישנתי.

התעוררתי לתוך החיבוק והנשיקות שלו.

לא. אני לא ממש רוצה סקס עכשיו אני רוצה להגיד. אבל האמת היא שאני יודעת שזה יכאב לי, במידה, ואני יודעת שזה יהיה לי קשה. 

אז אני לא אומרת אחרת מאשר "כן בבקשה".

הוא לא צריך יותר מזה, הופך אותי על הבטן, מפשיל לי את המכנס. 

מסכך אותי טיפה וחודר.

זה נעים וכואב.

ואני מתמכרת לשתי התחושות.

נעים וכואב והכאב מגביר את העונג והענוג מתעצם לנוכח הכאב.

הגוף שלי נכנע לו ואני גומרת בשאגה.

הוא יוצא מהחור הצמוד ומזיין אותי בכוס. מפנק אותי ומלטף אותי מתוך תוכי. 

זה נעים כך כך.

"תודה" אני מלמלמת

"זה לזמן קצר, אל תשמחי מדי"

ואז הוא יוצא ממני ומכוון שוב לחור הקטן , שבנתיים נוכח הגמירה, התכווץ לחלוטין. 

אני מודעת לזה שאני מכווצת לחלוטין.

"לא . בבקשה בבקשה לא"

הוא לא עונה, אבל אני מרגישה אותו נדחק עוד ועוד לתוכי.

"בבקשה בבקשה. סנדי, בבקשה לא". 

היד שלי נשלחת אחורה, לפגוש בירך הקידמית שלו. אני לוחצת עליה בתחינה. זה לא עוזר. הוא דוחף עצמי קדימה ופורץ את השרירים הטבעתיים.

אני משתתקת.

הוא נע בתוכי ובפעם אין עונג.

רק כאב מפלח.

"זה כואב לך?" הוא שואל אותי

"כן" אני עונה בקול שליו. אני מתאמצת להכיל.

"טוב מאוד" הוא מחוייך בקולו "טוב מאוד".

הוא מרים את גופו באוויר, ונכנס לתוכי בשיא הכח והתנופה. 

אני שתוקה ומכילה. גאה בעצמי, שאני לא צורחת ולא מייללת.

גאה בעצמי,

שאני מצליחה להכיל אותו, עד הסוף.

עד שהוא מחליט שדי.

עד שהוא נשכב לידי , עייף, ומחבק אותי. 

"בוקר טוב, בייב. יפה לך סגול".