אני חושבת על הסקס שלנו.
לעיתים הוא יכול להיות קשה לעיכול, לכל מי שהוא לא אנחנו.
בעיקר כשאתה לא שואל, וגם לא מסכך.
בעיקר כשאתה נדחק בכח לתוך אחורי, ואני צורחת.
אחר כך יש שקט, של השלמה, של הבנה שאתה לא תפסיק. לא בגלל צרחות. גם הכאב לא מפסיק בדרך כלל. הוא גם לא דוהה.
הניגוד של ההויה האוהבת , המתחשבת שלך כלפי, בדרך חיינו, לבין מה שהולך בינינו כשאתה בועל לי את התחת.
משתמש בי.
אם את הסשנים שלנו קשה לאנשים לראות, אז אני תוהה איך הם היו שורדים את המחזה הזה.
וזה נכון שאנאלי זה לא בדסמ, אבל אתה לא עושה אנאלי. אתה לוקח.
אני מלאת חרטה.
אוננתי היום. וגמרתי. בלעדיך.
ויש בי רגשות אשמה שלא התאפקתי. יש בי רגשות אשמה שאפשרתי לעצמי, למרות שאתה מעולם לא דרשת.
אבל היתי חולה שבוע שעבר ועבר המון זמן.
המון המון זמן.
אני לא ישנה. אני מייללת לירח
אל תאהב אותי מדי, איש חול שלי.
אל, אהובי.
זה לא מגיע לי.
תראה אותי איך שאני, בלי לייפות.
טינופת. מטונפת. טובה לדבר אחד בלבד. לקבל.
ואולי, בפעם הבאה, אני אפסק את הלחיים בשתי ידי, כך שזה יהיה זמין לך,
ולא אתחנן לעונג תוך כדי,
וגם לא אקבל אותו,
רק כדי לגאול אותי מעצמי,
ולהזכיר לי,
למי זה שייך.