יומן מסע

אני- "מאמי, אי אפשר סקס, פספסתי גלולה. אבל עד כמה אתה רגוע מ 1 עד 10 שאני לא מציקה לך עם סקס?"

הוא-100

אני-"בעצם אפשר עם קונדום..."

הוא-"שתוק. שתוק! יש לך 2 ויברטורים. תזדייני איתם"

אני- "אז בישביל מה יש לי אותך?"

הוא- "לעודד אותך מהצד עם פונפונים"

😂

אני לא מפסיקה לבכות.

יש כל מיני סוגים של בכי.

וזה בכי עמוק. הוא ישן עד עכשיו, ופתאום הוא ער.

אני שוכבת שם. בחיבוק שלו. ומשהו אפל מאוד, קדמוני בי, כאילן נשפך ממני החוצה. 

כאילו יש בי בור שחור עצור ביפנים,

והוא משחרר לי אותו,

טיפה אחר טיפה,

הצלפה אחר הצלפה,

רעידה אחת של גוף, אחר אחרת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נכנסתי למקלחת.

זה כמו סוג של טקס. אני משילה מעצמי אותי ואני נכנסת להליך של הפיכה אליה. אל חשופית. והיא חיה בי, וזועקת לצאת. בועטת בי ולא מאפשרת לי רגיעה.

אני מחייה אותה במקלחת.

מברישה את שיער,

מכינה את גופה וחוריה,

מלבישה מדיה. 

ממתינה.

הוא התחיל בריסון.

לרוב ריסון מרגיש לי כמו חיבוק.

חיבוק אוהב, עוטף, כואב וחם.

ואז הוא הוסיף את המסיכת האבך.

בחושך, הנשימות שלי נשמעות מועצות , והגומי נדבק לפנים עם כל נשימה. 

נשימה נשיפה.  תק תק. תק תק.

כל נקישה מקרית בחדר נשמעת חדה יותר.

כל צעד- מאיים יותר.

כל מחשבה נאבדת בחושך.

הידים, שעדיין לא רוסנו- נשלחות אוטומטית לצדדים בחיפוש אחריו..

בפאניקה. 

בצורה פרדוקסלית, החופש שלהם מגביר בי את הפחד.

ואז הידיים נקשרות והכל פתאום במקומו. נרגע. 

ואז מגיע עונג.

וכאב.

בכוס הפרוס בפניו,

בפטמות.

אני אינני אלא מה שהוא בוחר לעשות בי. 

וכל מה שאני יכולה ורוצה להיות. 

הייתי במקום הזה לא פעם בעבר.

הריסון והכאב אינם זרים לי.

אבל משהו שונה היום. 

משהו שחור מתגבש בי בחזה, כמו כדור פינג פונג, שמאיים לקרוע לי את בית החזה. 

אני מתחננת לחדירה. לעונג. לציביון מיני יותר, קליל, שישחרר אותי מהעומס. 

אבל האמת היא שהשדים יוצאים שאין סקס להסתיר אותם. שלו ושלי. 

הסקס הוא תפאורה. לא המהות.

אז אין.

וכשמגיע הכאב , במנות קצובות, מדודות, מחושבות, אני מגיע אליו עם כדור השחור שבי- ומתפרקת. 

אני בוכה.

לא דמעות שקטות כאלה, חרישיות,

אלא יבבות של בכי מר.

של שחרור של אותו כדור שחור , שיוצא ממקום נסתר בי

כשאני מתכרבל שם, בזרועותיו, כמה דקות לאחר מכן, עטופה לחלוטין בגוף הגדול שלו, בזרועותיו החמות, אשר רועדות יחד איתי,

אני מודה על זה שזה הוא שם, לתפוס אותי,

ברגעים נדירים כאלה,

שמעטים רואים בי.

אני אוהבת אותך.

תודה.

לרוב הוא נכנס בלי לשאול אותי. גם הפעם.
מסובב אותי על הבטן ומסית את הפלחים זו מזו, לחשיפת כיון החדירה לתוך הנקב הרצוי.

לרוב זה פתאומי, וכואב , ואין הנאה עבורי שם בכלל,
אלא רק ניסיון כושל להכלה, צרחות ובכי.
צעקות של "לא. בבקשה לא. בבקשה".
אני נלחצת מהכאב החד, באיזור הרגיש, מתכווצת עליו מתוך ריפלקס הגוף, וזה רק מניע אותו לזוז בתוכי עמוק יותר, חזק יותר, כואב יותר.
כשזה נעשה באופן הזה, אי אפשר להתרגל. המגע גס והגוף לא משתחרר.
אין הקלה.
רק לקיחה. שלו . אותי.
ואז דימום. של כמה ימים. רק כדי להזכיר לי שזה שלו בכלל. מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה את זה.

גם הפעם הוא הפך אותי על ביטני בלי לשאול.
הסית את הפלחים לצדדים מנוגדים.
אבל הפעם הוא השתמש בחומר סיכה, ונכנס לאט תחילה, לפני המכות החזקות של שיא העונג שלו.
האיטיות גרמה לגופי להעתר לו.
וסוף סוף חשתי את העונג הרב שאני יודעת שטמון בחדירה שכזו.
ורק כשהתחלתי להנות ממנה, ולהרגיש את הגוף שלי עולה מעלה, מעלה, אל פסגתו,
הוא לפת לי את הצואר. ולחץ. חזק.
ונותרתי שוכבת שם.
שתוקה מאנקות עונג,
משוללת אויר או יכולת תזוזה.
משוללת זכות בחירה.

חור.

אני אוהבת להתגאות .

להראות אותנו לעולם ולהרגיש גאווה עלינו.

על מה שבנינו והשגנו.

על מה ומי שאנחנו.

על כך שאנחנו לא מחביאים את עצמינו ואין לנו צורך בלהחביא.

על כך שמותר.

המגע שלך שם- חם יותר,

הדם שלי שם- רותח יותר.

אתה לא מתלהב מזה יותר מדי,

מצד שני אתה נונשלנט בקשר להכל,

אבל אני?

אני בוערת.

אני מתגעגעת לסשן פומביים,

בהם הדופק עולה.

ובהם האינטראקציה מחוזקת.

אני מתגעגעת לעיניים עלי, בזמן שהידיים שלך עלי.

אני מתגעגעת לסקירה, ולשיחה האגבית שלו בזמן שאני כואבת, מרוכזת. אני מתגעגעת לחברה הבדסמית, בראש ונפש דומים.

אני מתגעגעת לחברה טובה, ביום שישי בערב,

על כוס בירה אולי,

על סיגריה.

ומתוך המקום הזה, של הגעגוע והרצון,

והחויה ,

והצורך,

אני פותחת את ביתינו להזמנה לשישי.

(בהסתייגות, ברור שבהסתייגות)

קפה עלינו.

עוגיות עליכם.

הסתייגות-

אנחנו צריכים לרצות לארח אתכם.

פנו אלי או אליו.

אחרי זה, אני אזכור את הצביטה בכוס.

שתי אצבעות לוחצות חזק, בצידי שפתי הכוס החיצוניות.

הכאב מפלח ומונע תזוזה.

הבטן התחתונה עולה אוטומטית כלפי מעלה, בורחת לא בורחת מלפיתה, מחפשת מרגוע, חושפת את התחת אל על, מונעת סגירת וכיווץ הפלחים.

אני צווחת קלות, חורקת.

והוא ממשיך להצליף, בכל הבא ליד, בידו השניה. 

אחרי זה,  אני אזכור  את החניקה, מהסוג שחודר לנשמה.

הוא שואל אותי שאלות שם, ואני לא מסוגלת לענות, רק להתרכז במה שנשאר מהיכולת שלי להכניס לתוכי אוויר. לחרחר.

לרייר קצת, מתוך חוסר היכולת לבלוע.

אחרי זה אני אזכור את החגורה מלופפת לי סביב הראש, וסביב רגליי המיושרות, מורמות אל על.

את הפחד שיפשט בי, בעוד ההצלפות יעברו מעכוזי, אל מאחורי ירכיי. את העונג המקל, המלחלח שהוא יקח ממני, במגע אצבעו. על עונג משלמים בכאב, הרבה כאב.

10, תודה

בכל צד.

אחרי זה אני אזכור 10 מכות רצופות של קיין. שורות צורבות מסמנות . 

אני אזכור כמה כאב לי, וכמה ערגתי להן.

אני אזכור בגוף. אבל גם במיינד, את הסם המיוחד הזה. 

אחרי זה אני אזכור שהתחננתי.

פטתית, עלובה, בקול מתייבב ואמיתי, מתוך צורך חם ולוהט של התמלאות, נענתי בצריבה של קיין. מתמשכת, דורשת.

התחננתי ובכיתי אליו,  והוא נותר לבוש.

מה יש בסבל אנושי שמנזיל אותי כל כך?

כשאני שם, בסטייט אוף מיינד,  כשהוא מתייחס אלי על גבול האכזרי כמעט,

רע.

קשוח.

קשוב ונסתר ממני.

כשהגבול שלי, של ההכלה , מגיע שם לקצה שלו,

כשאני פוחדת.

באמת פוחדת,

מהמכה שצפויה להגיע.

פוחדת ומאחלת לה, לכימיה הטיבעית שהיא מציפה לי בכל הגוף.

אני תוהה מה יש שם במקום הזה של האי נוחות, ושל הלקיחה.

של לקיחה אותי בכח.

כשאולי לא במוד לי. עייף לי. מאוחר לי. כשאני צורחת מכאב, או מלחששת שלא. כשלא מתאים לי. כשאני לא קובעת. 

כשהוא מתעלם לגמרי ממה שאני באותו רגע והופך אותי לשימוש שלו. לחלוטין.

מה יש שם במקום הזה, של החוסר אונים המוחלט, שכל כך מדבר אלי?

שכל כך מתגעגע להיות במקום הזה?

שכל כך נזקק.

להיות לו.

~~~~~~~~~~~~~~

אני רוצה לריב איתך עם קיין של זקנים, בבית אבות.

בעוד 7 שנים :)

ובנתיים,

בבקשה תרביץ לי עם קיין, אדוני 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ברכב. חולה. נוהגת הביתה. משוחחים.

-"אני חרמנית פצצות אדוני"

-"באמת חשבתי להשתמש בך הבוקר, אבל היית כל כך שפוכה ואני אומנם סאדיסט, אבל  עדין לא נקרופיל "

-"אז רק תרביץ לי קצת עם קיין, בבקשה?"

-"אל תתחילי איתי. כי זה יעלה לך יותר."

~~~~~~~~~~~~~~~~

אני אוהבת אותך כי אתה לא שופט אותי ואת הפנטזיות המיניות נטולות המין שלי.

כי אתה לא שופט את המיניות הרעבתנית שלי.

כי אתה לא כולא אותי באיזו מגירה,

של איך אני אמורה להתנהג,

או מה אני אמורה לעשות, 

או להגיד,

או לחשוב.

כי אתה בעדי. תמיד.

גם כשאתה חושב שונה ממני.

אני אוהבת שאתה מבין את הצורך הבדסמי שבי אפילו שאני לא בטוחה לפעמים שהוא תואם את הצורך הבדסמי שלך.

וכמה שאני שונאת את חוסר הבטחון הזה בי, אני אוהבת שזה קצב והחלטה שלך.

ואני אוהבת שאתה קשוב אלי. (ולרמות הבכי שלי).

אני אוהבת אותך כי אתה מקשיב לי , גם כשאני פסיכוטית למדי, גועשת וקוצפת, 

ואתה לא מוותר לי, בכל זאת ולמרות הכל, בנחת מסביר לי את עמדתך.

אני אוהבת אותך כי יש לך יכולת מופלאה להיות מרכז העניינים בחדר, ולתת לי יחס שם, וצומת לב,  בצורה שגורמת לי להרגיש שאני היחידה שחשובה לך, וכל שאר האנשים הם תפאורה למופע המרכזי שהוא אנחנו.

אני אוהבת שאתה מכיר אותי מספיק, וסומך עלי מספיק, כדי לדעת שה"לא, בבקשה לא" שלי, בעיקר בבוקר, זה רק עוד דרך בישבילך לקחת אותי, ולקשור את ליבי אליך.

אני אוהבת שאתה לא שואל אותי כשאתה לוקח.

אני אוהבת שאתה סומך עלי עם סודותיך, וחולשותיך, שאתה סומך עלינו מספיק. 

אני אוהבת שאתה מאפשר לי להיות חזקה. בונה אותי. דורש ממני. אני אוהבת שבכל הקשור אלי, אתה לא מאשר או מאפשר לי להיות בינונית.

ותמיד בהומור. בחיוך.

אני אוהבת שאנחנו רבים לפעמים, רק כי אני יודעת שאנחנו נתגבר. אדישות וריחוק והשלמה מלחיצים אותי. אי הסכמות הן בסיס לצמיחה.

אני אוהבת שאנחנו צומחים. 

אני אוהבת שיש התגברות על המהמורות.

מערכת יחסים ללא מהמורות היא מערכת יחסים מתה.

אני אוהבת שאתה עושה בי חום כלפיך

ריגשי

גופני

אני אוהבת להיות שלך.

לפעמים אני תוהה אם הוא זוכר שאני לא מאוננת בלעדיו.

כל האורגזמות שלי- הן שלו.

הוא לא ביקש את זה ממני ולא דרש.

ולא בטוח שהוא צריך את זה באותה המידה שיש בי את הצורך הזה לתת לו את זה.

אבל זה לגמרי לא משנה.

זה כך. וזה לא ישתנה.

כי זה מפתח אצלי את הרגשה הזו,  המיוחדת. של חרמנות בואך סבל אנושי. 

ההרגשה הזו של הקושי , על גבול הבכי. אכזריות כמעט.

כשהדגדגן זועק לי בתחתונים,

ממש כמו עכשיו,

ממש הרגע,

ואני מדמיינת אותי מוצלפת, מדממת, מרחפת, מוכנעת, נלקחת,

ואין לי מנוס והיד שלי מלטפת את חרמנותי מבעד למכנס,

ואז אני קוטעת את החולשה הזו באבחה אחת פתאומית.

ושוקעת בתוך העולב הפטתי  הזו שאני,

ונוזלת,

עבורך ובישבילך,

מחכה לך,

לתת לך את כל מה שמצבר בי.

"לא" אני אומרת לו בקול שפוך מעייפות, מושכת את ההבהרה. זה נשמע ילדותי, אני יודעת. אבל לא אכפת לי. לא ישנתי טוב, לא ישנתי מספיק, ואני עייפה..

"אני צריכה לקום לעבודה ואני מאחרת כבר". סיימתי להתבכיין והתחפרתי עמוק יותר במיטה.

זה לא מבלבל אותו,

הוא הופך אותי בכח על הבטן, מפשיל את המכנס ששימש אותי כפיג'מה, וחודר. בכח.

אני שתוקה לגמרי. כועסת. מתרחבת תוך דקה, בכאב קל אך מוכר.

זועפת קוצפת מבפנים. מתגברת על עצמי.

הוא בשלו. 

יוצא לשניה, מרים אותי בכח לדוגי, וממשיך.

זה מתחיל להיות נעים.

אבל אני ממשיכה להיות שתוקה. 

"אני מאחרת לעבודה" הקול שלי כמעט נעלב.

"אל תתחזרי. יש לך מספיק שעות נוספות החודש. אז תאחרי קצת".

ואני נשברת.

ומתמכרת לתחושה שלו בי.

הוא הודף אותי בכח מדוגי לשכיבה על הבטן. אני מתחילה לגנוח קלות. להתנשף. להתמכר לתחושת המלאות.

אבל הוא נשלף ממני באותה המהירות בה הבטן פגשה את המזרן.

"קפה?" הוא שואל בנונשלטיות.

"לא. בבקשה לא. עוד קצת. בבקשה תחזור"

אני שומעת את הגיחוך שאין.

ולא אכפת  שאני פתטית ככה ועד כמה, כל עוד הוא חוזר וממלא אותי.

נדיר נדיר נדיר שאני כותבת פוסט שלא על אדוני.

אבל כשמגיע - מגיע!

זה פוסט תודה,

על הרגשה נעימה.

וחיוך.

על מעשה פשוט שנעשה ללא אג'נדה,

ללא שום כוונה להכנס לי לתחתונים או לכל מקום אחר,

סתם כך.

מתוך טוב לב ורצון להיטיב.

ועל כן- תודתי.

כזה? עוד לא היה לי.

אמת או חובה בצאט.

בנאלי וילדותי ולעיתים גם כיף.

זיק שואל אותי.

היות ואנחנו קצת מכירים, והיות ואני קצת סומכת אני עונה "חובה"!

"כנסי לוולט, תבחרי, ויש לך 30 שניות להגיד לי בפרטי לאן זה צריך להגיע!"

"מה זה וולט?"

"תגגלי!"

ואז... כעבור חצי שעה... זה:.

תודה רבה!