יומן מסע

כי זה מחייך אותי

אני רגשנית וגם טווסית. רהבתנית ופומבית. 

הוא לרוב נונשלאנט.

אחרי סשנים אני מלאת רגש ומילים וצורך לנתח ולספר.

הוא- לא מראה התלהבות. או חשיבות יתר או התרגשות  לאור שארע. 

ולפעמים, כדי שיפול לי האסימון עד כמה זה משפיע גם עליו,

ועושה גם לו,

כל מה שצריך זה לשמוע אותו, מספר על הסשן לחבר.

ואז פתאום נקרא אדם אחר- בטוח בעצמו ובנו, מרוצה , מסופק.

מרגישים שזה משהו שלנו, משותף לנו, אינטימי אפילו שפומבי, שייך רק לנו מותאם.

וזה לגמרי וממש מפתיע אותי, ומנעים לי, ומגרה אותי, לדעת שמתחת למעטפת הנונשלנטית הזו-

זה נוגע בו עמוק.

לא פחות עמוק מאשר שזה נוגע בי.

שאני והוא פסיכים. ופסיכי זה לגמרי הקטע. שלנו.

~~~~~~~~~~~~~~~

הוא התחיל בקשירה של השדיים שלי. 

זה היה די הדוק. וכבר התחיל לזרוק מנות של כאב לתוך הגוף.

השד רגיש ככה במיוחד.

ואז הוא ניילן פלג גוף עליון והותיר את הידיים משוחררות, והושיב אותי על כסא. 

כל רגל נויילנה ונקשרה לרגל אחרת של כיסא, והידיים נקשרו ונויילנו מאחורי גב הכיסא.

זה כאב מאוד.

האי נוחות שחשתי בידיים הייתה על גבול הבילתי נסבל.

ואז הוא הוצא מסיכת אבכ שרק אלוהים יודע מאיפה הוא הקריץ אותה. משהו סובייטי כזה, משנות ה 70.  צבע אפור בהיר.

על העיניים של המסיכה הודבק , מבחוץ, מסקינטייפ שחור. 

יש סדרת טלויזיה של HBO שנקראת צ'רנוביל. סדרה מעולה. בפרק השני או השלישי שלושה  צוללנים מתבקשים להכנס לכור על מנת לפתוח ידנית משאבת מים. 

הם לובשים מסיכות כאלה. בול כאלה.

הסאונד של הסרט, בנקודת הזמן הזו- זה הנשימות שלהם במסיכה. ותקתוק של מונה הדסימילטור.

כך נשמתי.

וכך הרגשתי כל נשימה וכל דפיקת לב.

המסקינטייפ מנע ממני כל קשר לעולם החיצון ומאותו הרגע לא נותר לי אלא להרגיש.

הוא נגע בי, וכל נגיעה שלו הקפיצה אותי.

ולא ידעתי מהיכן זה יבוא. או מתי. או למה לצפות. 

הרגשתי חום. וקור וכאב. ופאניקה.

פאניקה אמיתית שכזו שאפשר לחוש רק כשהמסיכה נצמדת לך לעור הפנים כי הוא סוגר את פתח האויר היחיד שקיים.

הקשר  יחיד שלי עם המציאות היה המגע שלו. 

חיכיתי לו, ופחדתי ממנו .

ולאורך כל הזמן הזה, הפחד והפאניקה יצרו בי היסטריה שגרמה לי  לגירוי מיני חזק מאוד,

אפילו שהמגע המיני בי היה, למעשה,  מועט.

הוא נשאר בגינס ובחולצה.

ואני בנילון ובמסיכת אבך.

עירומה מחושים.

עשירה ברגש.

זה היה סשן עוצמתי מאוד. 

ומושקע ומחושב.

תודה רבה לך עליו.

ואז,

אחרי מלא מלא מלא זמן,

זה קורה.

וזה קורה באמצע סשן,

שעוד לא עיכלתי מספיק כדי לכתוב עליו.

וזה נעים לי .

וזה ממלא אותי גאווה.

וחיוך.

תודה אדוני.

איזה מזל יש לי שיש לי אותך.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני אוהבת לספוג כשאני על הבטן או כשאני בעמידה. 

משהו במנח מהסוגים האלה מרגיש לי נכון יותר, 

מקבל יותר.

אתה מסיים לחמם אותי.

"על 4, תחת למעלה"

אני שונאת  ככה. דוגי סטייל מינוס החדירה.

ואני לא אומרת מילה. באתי לקבל את מה שיש לך לתת לי.

עור התחת מתוח וזה כואב הרבה יותר.

אבל בעיקר אני שונאת,

שכשהרגליים פתוחות במקצת, ברוחב כתפיים , 

ואין מנוס וחלק מהאימפקט נוגע בשפתי הכוס.

"תקמרי תקמרי" הוא מתופף קלות עם הקיין על גבי התחתון.

"תצמידי את הראש למזרן"

"מוכנה?"

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אנחנו כבר בקיין.

זה כבר ממש לא מכות של חימום.

גופי מבקש הקלה פיזית.

אני פותחת את רגלי בתקווה שהוא יגע.

מתחננת אליו.

ואני כל כך כואבת ורעבה לפורקן,

שאני נהנת אפילו מסטירות קטנות שהוא סותר לי על הדגדגן, מקפיד שלא להגמיר.

הכאב הזה בדגדגן, שבימים כתיקונם אני מתקשה איתו, מקל עלי להמשיך.

מגרה אותי.

מנחם אותי.

ואז, הוא לוקח את הקיין מפלדה.

"על 4 , זונה"

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ואני חושבת כמה מזל יש לי,

שיש לי מי שאוהב אותי מספיק,

כדאי לאהוב אותי באופן היחיד שבו אני מפרשת אהבה כלפי.

ואני אשקר אם אומר שאני לא פוחדת,

להתעורר בוקר אחד ולגלות שזה לא אני,

וזה לא אתה,

אלא סתם חלום כזה שחלמתי לי אותך.

וכנראה עשיתי משהו ממש טוב פעם, בחיי,

אם היקום הוציא אותך מחלומי, אדוני,

והפגיש אותי איתך,

דווקא בנקודת הזמן  זו.

הנכונה לנו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

איזה מזל יש לי שיש לי אותך.

אדוני.

תודה.

עורבים שחורים עפים מעל אגם של מים עכורים.

פורסים את כנפיהם המחוררות, מזוהמה מצמררת.

אין שבילים עוקפים.

ואין  ילדים רוכבים על אופניים מסביבו.

אין צחוק מתגלגל.

אם היו פעם דגים חיים באגם הזה, הם מזמן כבר צפים.

וריח עובש פושט בכל.

צחנה.

הייתי הולכת לשחות באגם הזה, אתה יודע?

אם רק הייתי מתעוררת מחר, 

עם פנים של אחרת,

ועם נשמה של אחרת.

אני מצטערת שכך אני, אהובי.

אני מצטערת שזו אני.

אני אדם בוגר וחזק ועצמאי ויציב, עם כתפיים רחבות עמוסות אחראיות מסוגים שונים.

אני החלטתית (לרוב),

רצינית,

ומסוגלת לנהל את חיי בצורה בונה, עם שתי רגליי על הקרקע.

אני לא באמת זקוקה לשולט.

אני רוצה. אותך.

יש בי את הצורך הזה, שאינני יודעת מה מקורו, ובמילא מזמן הפסקתי לנסות להבין מהיכן הוא.

הצורך להרגיש שאני המיץ של הזבל, כואב, מושפלת, שמתעלמים ממכאובי הפיסיים, קשורה, מרוסנת, מחוסרת אוויר.

הצורך הזה, ללמטה.

הצורך באלימות כלפי.

פיסי או נפשי.

העיסוק בבדסמ לימד אותי עד כמה הנפשי מסוכן לי, עד כמה אני יכולה ומסוגלת להכיל כאב נפשי עד שהוא שורף אותי מבפנים. עד כמה אני מתמכרת , לכאב עמוק עמום , במנות קבועות, בליבי, בנפשי.

כשהגעתי לתהום, החלטתי שלא עוד. כי זה מסוכן לי. עד כדי כך, שהיום זה גבול עבורי. כאבי נפש. מזוכיסם נפשי.

זה גבול אדום ובל יעבור.

לעומת, הכאב הפיסי, המקום הנמוך הזה, להיות חור לשימוש, זונה, צעצוע למשחק ולשימוש, ועוד מלא מלא סופרלטיבים שכאלה - הם כמו אויר לנשימה עבורי.

הם כמו כדור המחזיק אותי חייה.

זה בכלל לא סשן.

זה טיפול.

זה זריקה של חיים לתוכי, 

ולתוך האהבה שבינינו.

זה מרפא. אותי. מעצמי.

~~~~~~~~~~~~~~~

הוא אוהב אנאלי?

האם אני אוהבת? 

חדירה איטית, עם שמן, עם הכנה, יכולה להיות הדבר הכי מענג בעולם. יכולה להעיף את העונג שלי, מעלה מעלה. גם שלו. 

אבל זה לא איך שהוא חודר.

הוא לא מזיין אותי אנאלית חודשים, עד שאני מכווצת למינימום שלי,

ואז חודר,

באבחה אחת,

לאחורי.

אין שמן ואין הרחבה איטית. 

אני צורחת כמו חזיר שחוט.

זה כואב לי. זה לא נעים לי. זה לא גורם להנאה פיזית כלל. זה רק להכיל כאב. להכיל אותו. 

וזה נדרש לי.

זה מרפא. אותי. מעצמי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היד אחת שלו נסגרת לי סביב הצוואר, ויד שניה מוחצת את החזה בכאב על גבול הבילתי נסבל. ועוצמת החדירה מעיפה לי את הגוף, כקונטרה, לעיגון שמאפשרות ידיו.

זה אלים וחייתי . 

ובכל הטירוף הזה- אני שלו.

גופי להנאתו.

באופן המופשט ביותר, בלי כל עוררין.

זה מרפא. אותי. מעצמי.

מגיע איזהו שלב, שבו העור, במגע עם כלי משחיט, מסרב להסתמן. 

מפתח מין שכבה עור מיוחדת כזו, עקשנית, שדורשת הרבה הרבה הרבה יותר. 

לכן, כשיש לי סימנים אני שמחה.

כי זה מעיד ומזכיר לי מה וכמה היה.

תודה, סאדיסט אהוב שלי.

-"אני טובה לך אדוני?"

-"סתמי, זונה".

~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•

אני שוכבת על הגב , ידי לצידי גופי.

הן לא קשורות, אבל הן כבולות גם כך.

רגלי מפושקות על ידי רגליו.

ידו משחקת לי בכוס ואני גונחת קלות.

-"תסתמי"

ואני משתתקת.

הוא מוסיף למשחק בי אביזר רוטט.

העונג שוטף אותי.

אני לא באמת נאבקת להיות בשקט.שתוקה זה המקום הבטוח שלי.

-"עכשיו יש לך 30 שניות. או שאת גומרת, או שאת מתעלפת"

הוא משחרר לי את הצעצוע לידיים שלי, חופן לי את צווארי בידו. לוחץ.

אני מאוננת כמו אחוזת אמוק. החניקה מדוייקת. לא כואב לי כלום. אני נושמת ואין לי אוויר.

תוך כמה שניות בודדות מגיע הלחץ המוכר באוזניים.

הגוף עולה מעלה לעבר המוות הקטן המיוחל, אבל עוד לא ממש שם.

אני מתחילה להרגיש ניצנים של ערפול הכרה. העיניים מטשטשות. אני יודעת שעוד רגע אראה שחור. 

החניקה מפזרת לי כמות אדירה של אנדרופינים בדם, ואני גומרת בקול.

-"17 שנית, ועכשיו שוב" הוא אומר, ורק מהמחשבה הזו, ומהאמירה, אני מתפוצצת שנית.

~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•~•

ידיי קשורות זו לזו. 

גם רגליי.

שני הקשרים מחוברים ביניהם מעל ראש. 

חורי חשופים בפניו.

הוא מרים לי את הטוסיק עוד קצת, ומניח תחתי ברך, לשיפור בזוית.

ואז מכה, בשתי ידיו בוזמנית.

לעיתים באחוריי,

לעיתים בירך האחורית.

הקצב מושלם. גם העוצמה.

אני שוקעת לתוך הכאב.

ומתעוררת שוב, לתחושה של כאב חזק ועמוק , לאור נוכחותו בי

כשאתה כותב ככה , אני נמסה.

אולי ידעת את זה ורצית להמיס אותי קצת?

לקחת אותי שבי קצת יותר בתוכך, עוד ועוד?

הלא אני געגועית אליך , בין כה וכה.

בוחרת בך כל יום מחדש, גם ברגע זה. 

בוחרת וכמהה להיות תחתיך.

ממתינה לך.

ובכל זאת, נמסה ממילותיך.

זה לא רק המילים שלך בבלוג היום, אלא גם אז בפרטי, באדומה,

וזה בעיקר במילים שלך החיות, בזמן אמת – אלי.

הן הן הן (!) אלו שאני מתקשה לאמין להן.

אלו שאני לא בטוחה בהן.

אלו שאני שומעת אותן נאמרות , אבל הן נשארות עומדות מחוץ לחומות הבטון שבי.

ואתה לא חוסך אותן ממני.

מרעיף עלי חום ויחס ואהבה ותשומת לב.

ואני מתקשה להאמין.

קל לי הרבה יותר להאמין למילים רעות.

תחבק אותי בבקשה, ואל תעזוב, טוב?

כי אתה חכם, ורגיש, ומכיל, וסבלני.

כי אני פסיכית.

מאזוכיסטית.

שרוטה.

אבל צריכה אותך כל כך, כל כך, שלגמרי וממש.

אני ממתינה לסטירה שלך, זו הפיסית, שתעזור לי לשמוע.

אני מחכה להצלפות, שיעזרו לי להכיל את זה בנפש.

אני ממתינה לדמם מתוכי נוזלים , שקופים של עונג, ואדומים של הכלה, כדי להרגיש שאתה שם, לצידי.

אני מחכה למאמץ, ולמקום הנמוך מולך, לבכי, להיסטריה, ליבבות, לקצוות הנפשיים והפיסים שלי, כדי שהמילים הטובות שלך יעברו מבעד לחומה שיש.

אני אעשה מה שנדרש, מה שתבקש ממני, אדוני. מה שתירצה.

אתה לא אוהב שאני קוראת לך "אדוני", אדוני.

אבל אין לי מילה אחרת לפנות אליך, כשאני על בירכיי.

אין לי מילים אחרות לבקש סליחה, על מי ומה שאני, והלוואי לא הייתי, אדוני.

הלוואי והייתי אני, איך שאתה רוצה וצריך אותי בדיוק. מותאמת אישית.

וזה ייקח לי קצת זמן אדוני, אבל אני באמת משתדלת.

אני יודעת שאנחנו חשובים לך, אדוני.

אנחנו חשובים גם לי, אדוני.

אני שלך