יומן מסע

נדירים הפוסטים שלי פה,

שהם לא בדסמ ולא אהבה.

אבל לפעמים צריך :).

לפני כמה שנים,

לניה קולסון שלחה אותי לראות סרטון הזה.

הוא רלוונטי היום לא פחות משהו היה אז.

ואולי הוא יעזור לעוד אחרים להבין,

כמו שהוא עזר אז, לי להבין- את מה שהבנתי אז.

כמו שהוא עוזר היום, להבין- את מה שאני מבינה היום.

אז מדי פעם אני פותחת את הפרופיל שלו.

זה מכמה סיבות.

אחת מהן כי, בתור סאבית, אני בגבולות שלו בכלל.

וזה מחייך אותי. 

נוספת היא שהוא לא כותב הרבה. ואני אוהבת שהוא כותב (אוהבת מילה כתובה בכללותה), אז מדי פעם אני עוברת על הבלוג שלו, ועל הפרופיל.

כך עשיתי גם היום בבוקר.

אז תארו לכם את ההפתעה שלי שראיתי את זה-

עכשיו הוא?

לא אמר כלום :)

לא רמז. 

לא ציין.

אבל לבטח הוא ציפה את ההפתעה,

והחיוך,

והברק בעיניים שלי היום. :)

נ.ב.

חלאס עם להתחיל איתי.

כי אני חופרת לו!

וגם כי זה כל כך חסר טעם. 

באתי נקייה.

בלי ציפיות של איך וכמה ובאיזה אופן. 

מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד אוהבת את המקל. מכורה אליו, לפסים שהוא יוצר על גופי, לסמים שהוא מפיק מגופי.

באתי נקייה לקבל את אשר יש לו לתת לי.

באתי מוכנה במיינד לקבל. ולא לקחת את שאהבה נפשי

ואני חושבת שאולי זו הייתה הסיבה שקיבלתי כל כך הרבה.

הוא התחיל בלחיצות. 

אצבעות גדולות , מיומנות- לוחצות. 

על כלוב הצלעות, על השכמות, בנקודות לחץ שהוא מכיר.

אני מקבלת, נושפת אוויר ומתמכרת לתחושות כאב שחדשות לי. 

הוא לופת בחוזקה ירך פנים. 

אני צורחת . בכי בלתי נשלט יוצא ממני ולוקחת לי כמה דקות להרגע.

הוא ממשיך ללחוץ.  ירכיים. ידיים.

כאב אחר. תובעני. קשוח.

אני מתחילה לשקוע למצב מריונטה.

הוא תופס אותי בשיערי ומוריד אותי בכח לזין שלו. הוא נועץ אותי עד שקצה הכיפה חוסם לי את הגרון. ואז סוגר לי את האף. 

אני מתאפקת כמה שאני יכולה ואז מתחילה להשתולל לאוויר. 

הוא סוטר לי. חזק. 

ומחזיר אותי , שוב, לחניקה הזו. 

המחסור באוויר, חוסר האונים, והכאב,  גורמים לי לרטיבות מוגברת.

הוא מוריד לי את הראש מטה עוד יותר. ומהדק את המנח עם רגלו סביב צווארי.

הוא לא צריך לתת הוראה. הלשון שלי מענגת.

אחרת, בסטייט אוף מיינד שלי- לא יהיה לי מה לנשום.

ידיו מתפנות כך, אך אינן במנוחה.

אצבע חודרת פנימה. עוד אחת. ואז כל החמישה, בצורת פריזמה.

אי אפשר לעבור את הפרק. 

הוא גדול מדי, אני צרה מדי. 

 חמש האצבעות שלו בתוכי, ואני מלקקת כמו אחוזת דיבוק, נלחמת לנשום, בכיס הזה, שרגליו יצרו, שחסר בו אוויר לרמה כזו שאני מתערפלת. 

הוא מכאיב לי כך , עד שאני משפריצה.

ואז  מכרבל אותי. 

אני שכובה לידו בריפיון מוחלט. 

אנדרופינים מכאב חדש, ומחנק, התפזרו לי בכל הגוף. 

אני חושבת שזה הסוף.

ואז הוא מפצל את רגלי עם רגליו, ומחדיר לתוכי אצבע.

אני בטוחה שזה רק פורקן,

סיום רך לסשן די קשוח שזה עתה קרה,

אני עוד לא יודעת את זה,

אבל תיכף יכאב לי עוד.

הרבה.

ואני, באתי נקייה לקבל.

ישבנו ודיברנו, אני והיא במרפסת, על כוס קפה.

ודיברתי עליך,

והרגשתי את החום שבלב שלי עולה.

וסיפרתי לה קצת משלנו,

ושיתפתי קצת משלי, שהוא שלך,

והרגשתי את החום שבלב שלי עולה עוד .

ואי אפשר באמת לספר את כל מעלליך בי,

איך הקשבת לי אתמול והשלמת בי רוגע,

איך חדרת אותי היום, עד שנוזלינו מילאו את המיטה כולה.

איך כיוננת את העוצמה של קיין עד שאפשר היה להריח את ייחומי מקצה החדר השני.

על כוס קפה שני סיפרתי לה שאתה עושה לי טוב בלב.

יוצר לי מקום מתוך מקום שלך שמקבל אותי.

סיפרתי אמת.

כשאנחנו מזמינים אורחים,

על כוס קפה,

אתה תמיד אומר שחיכית לי כמה שנים.

זה מחייך אותי ומחמיא לי,

אבל בעצם, הייתה זו אני שחיכיתי לך.

אדוני.

ועכשיו, אני מחכה בכיליון עיניים, 

שתבוא הביתה,

תפשוט מעצמך עול יום,

נתקלח, 

ונשב רגוע, נארוז עוצמות של שקט שלפני הסערת הסשן,

בנינוחות,

על כוס קפה.

אני אוהבת אותך.

בחלק הראשון הייתי קשורה.

רגליים מחוברות למוט פישוק, המוט מחובר לקורת המיטה שמעל הראש.

מקופלת לשנים, פתוחה לפניו לגמרי.

פחדתי.

פחדתי מהכאב.

מזמן לא פחדתי לכאוב ואני חושבת שהפחד הפתיע אותי.

אבל גם הרגיע אותי.

הוא התעסק עם החבל ואני שקעתי, לאט , למקום נמוך ונותן. למקום השקט שלי.

ועדין, הגיע הכאב, ואני נוכחתי לדעת כמה אני חלשה אל מולו. וכמה אני נזקקת.

בחלק השני הוא הצליף. הרבה וחזק.

ותכלס? הייתי זקוקה לזה יותר מהכל.

ההצלפות הראשונות כאבו לי במיוחד.

סטים ארוכים שהקשו עלי לקבל אותם.

הרגשתי  את הכעס עולה.

מדבר איתי מקצוות האצבעות ועד השחור שחור שבלב.

 מתבשל בי עם כל הצלפה  ואני מתקשה להכיל את הגלים שמציפים אותי.

זה מהר מדי

זה לאט מדי

זה בלי הכנה

זה שקט מדי

 ועוד מיליון (לא) סיבות אחרות.

הכעס מגיע בגלים שמטביעים אותי.

אני מצליחה להשתלט על חלקם.

שוקעת לפרקים לתוך העונג שמקנה לי הכאב.

ואז מגיע עוד גל שמנער אותי לחלוטין.

אני מתחננת לקצת עונג.

אבל אין,

אני מתחננת להקלה. אבל לא באמת רוצה אותה.

אני הולכת לאיבוד בין הצורך והרצון, ליכולת.

ואני צריכה עזרה.

אני מבקשת, שוב.

מה עדיף למאזוכיסטית שכמוני?

סשן אמפקט כמה שעות עד גבול היכולת פלוס גמירה או שתיים?

או

נתח טומהוק עם שומן כבש וירקות על האש?

#מזל. שאני. לא. מחליטה.פה

וגם בגלל שהזכירו לי איזה צלם בחסד  הוא אייגו .