יומן מסע

ואז לא נשאר יותר מה להסביר.

כל פעם אני טוענת שאי אפשר לסמן אותי,

אז אני טוענת....

השעה הייתה חצות.

חזרנו הביתה, אכלנו אוכל מנחם, ונפלנו לישון כמו שני זקנים שאנחנו. 

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆

הוא משפצר את קיין הראטאן שנפתח קצת בקצה שלו, כך שלא יפצע אותי יתר על המידה. השיפצור הזה, עושה את הקיין כבד מאוד בקצה, אכזרי מאוד, אבל אני עדין לא יודעת עד כמה, אז אני עדין מחייכת.

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆

יש משהו חזק מאוד בנוכחות שלנו שם.

אתה גבוה, חתיך, יש עליך מיליון עינים שם. ואני לא יכולה שלא לתהות קצת, מה לעזאזל אתה עושה איתי, 

ובאותה הנשימה,

עם כל חוסר הביטחון,

אני יודעת שיש פה משהו חזק, ואמיתי, ייחודי שלנו,

ואולי זו הסיבה שאני אוהבת את זה כל כך. 

יש משהו זוגי חזק מאוד, ריגשי, בנוכחות שלנו יחד. 

בהבנה שלך אותי.

וזה יקר לי מאוד. 

כי זה נדיר.

ואני גאה בנו, ככה ולא רק ככה, עד כלות נשמתי וליבי האדום.

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆

הוא מתחיל לחמם אותי על הקרוס.

מכה אחר מכה אחר מכה.

אחרי זה כבר יתחיל השגעון-

בעודי קשורה, הוא ימשוך אותי מהשיער לאחור, יקמר את גופי, ילחץ על צווארי. בלי לשבור את רצף ההצלפות. במקצב של אומן, שלמד אותי, למד לנגן עלי.

האצבע הרופפת בכוס, מבלי לתת לי פורקן, תאפשר לי להכיל כמויות של כאב שכבר עבר זמן מאז חויתי שכמותו.

החום הפנימי שמשתחרר בגוף בסשן הוא בן זונה חמדני. סם טבעי של המיינד,  שלא יוצא מהמסתור שלו בקלות. הוא דורש את כח שלך. את האגרסיה בואך אכזריות כמעה.

וזה שם.

למחורת תספר לי שהייתי על הקרוס כשעה. 

יכולה להשבע שעברו רק 5 דקות.

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆

"תסיימי את הסיגריה, ממשיכים" 

הוא מקפל אותי לשנים על החמור.

עצמות התחת שלי בולטות ככה יותר וזה כואב פי כמה.  אני כבר שם מנטאלית. מצפה לו. הקיין המשופצר עושה בי שמות. הוא קשה להכלה הרבה יותר מכל מה שהכרתי בעבר.

אבל אתה מחייך אלי. אתה צוחק איתי ובו בזמן אתה לא מוותר לי. 

אני מתחילה לצרוח. 

שתוקה בתחת שלי.

ואתה לא מוותר לי.

מקבע את הראש שלי למטה וממשיך להצליף. 

אני סופרת בלב כדי להצליח להכיל. אני מצליחה חלקית. אני בקצה.

שעה נוספת עוברת על החמור.

אני יכולה להשבע שעברו רק 5 דקות.

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆

הבוקר הזה  התחיל בכלל מוקדם.

הוא זז במיטה קלות והייתי בטוחה שהוא מתעורר. 

הוא מזיין אותי קצת, 

ואז הופך אותי באבחה אחת על הבטן,

חודר לתחת שלי.

אין חומר סיכה.

אני מייבבת מכאב, משתוללת תחתיו. הוא לא מותר לי. אני קרובה לגבול היכולת שלי, קרובה להגיד מילת ביטחון. הראש שלי מנהל קרב עם הכוס. את רוצה . את יכולה. את מסוגלת. 

אני נותרת שקטה , בקרב מהלומות פנימי.

הוא מתחיל לזוז בתוכי וזה שורף. 

ואז הוא לוחש לי באוזן כל מיני דברים של דום שבו לסאבית שבתוכי, וההכלה הופכת קלה יותר.

כי היא לא מינית יותר.

היא סאבמיטיבית.

כי זה שלך.

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆

תודה רבה על מלא רגעי קסם של סופש אמיתי, חם, רגוע, אינטנסיבי, מחייך וקסום.

על סופש שלנו, כמו שרק אנחנו יודעים לעשות.

התרגלת לכל  השטויות שלי?

לרעב המיני הבילתי נגמר.

לכמיהה אליך.

לבדסמ.

לסאדיסם.

לעוד?

לעומק?

אני מתפזרת בלעדיו במיינד.

נמסה בלעדיו בגוף.

מייללת.

הרבה זמו עבר. המון.

הפלסטלינה שעיצבת פעם שעברה התייבשה ומתפוררת.

החימר זקוק למים כדי לממש את ייעודו.

השקה אותי.

סובב אותי.

עצב איתי.

זה טיפשי לבקש אכזריות  ממי שעוצר בעדו איתך, שומר עליך?

אני אישה טיפשה.

קח אותי עמוק יותר למטה לאפילה. העמק את אחיזתי באור.

אני אוהבת אותך.

אני מחוייכת בזכות פעילות בוקר אינטנסיבית מאוד במיטה, מסופקת, מקולחת, לבושה  ומוכנה להתחיל את היום.

הוא מרים לי את השמלה למעלה. "עלי על 6".

אני אוהבת שהוא עושה את זה. שאנחנו לכאורה כבר סיימנו, אנחנו במוד אחר לגמרי כבר- של בוקר וסידורים וחיים, ואז הוא מחליט שעוד לא. יוזם. לוקח פיקוד. בקול שקט ונמוך, דומי להחריד שלדעתי אפילו הוא לא מודע לו,  מוריד עלי פקודה.

הגוף שלי כבר הספיק להתכווץ וכשהוא חודר אלי אני מורחבת מחדש. זו הרגשה מופלאה.

אני רטובה מיידית.

ואז הוא לוחש לי דברים באוזן שמכניסים אותי למצב סאבי במיוחד. והוא מחטיף לי מאחור תוך כדי, ספנקים טובים ובריאים.

זה לא בדסמ, ואם זאת הספנקים כואבים לי ונעימים לי והם מזכירים לי מי ומה אני, כשרק מאפשרים לי להיות.

"לכי תסדרי את השיער. התבלגן לך"

ואני מכינה ארוחת ערב ומהרהרת על 180 המעלות השונות שלי.

פעם עבדתי ללא הפסקה. שעות, על גבי שעות, במשרד, הרבה אחרי שאחרים כבר הלכו. זכיתי למופות והצטיינות. וזה נכון שאני טובה, אבל האמת היא? שפשוט לא רציתי ללכת הביתה. 

היום אני עושה את המוטל עלי על הצד הטוב ביותר שאני מסוגלת. אבל לכל יום עבודה יש סוף. ואני מרגישה בבית כשנפתחת דלת הבריח שלי. אני מרגישה הפסקה מהקדחתנות. ורוגע.

אין בי צער על המעשים שעשיתי כדי לא להיות בבית. וגם לא על הבלחות האושר שהרגשתי. אפילו שגם הן, סופו של יום, היו לא יותר מפטה מורגנה.

180 מעלות.

פעם הכל היה שלנו. שלו.

זה ממש הקן *שלי*. גם בזכות הרהיטים שבו, וגם בזכות הארגון שלו, וגם כי כל אשר בו הוא כבר לגמרי שלי. איש לא יוכל לקחת לי אותו יותר אי פעם, באיזו טענה קיקיונית.

מי שאומר שאין מחיר לחופש לא שילם מעולם מחיר עבור החופש שלו. יש מחיר והוא גבוה.

ואולי אני אוהבת את הקו שלי כך כל בגלל המהפך שהוא עבר, והתושיה הרבה שהייתי צריכה לפעיל כדי להפוך אותו. 

הכל בלעדי שלי. 

שלי.

מבלי לגרוע במקומות אחרים. 

180 מעלות.

שנאתי שבתות. לא רציתי שהן יגיעו. וכשהן כבר באו חיפשתי איך להעבירן. הרוטינה של השבתות והשגרה שהרגשתי שנכפית עלי, בתוך בדידות גדולה מאוד- איננה עוד.

היום כשאני לבד, אבל אני כל כך לא בודדה. 

שנאתי חגים. שנאתי ממש.ברמה הייתי מסתכלת על השעון וסופרת את השעות שיעברו.

מתנדבת לשטוף כלים בארוחות משפחתיות הומות אדם כדי שהזמן יעבור מהר יותר. 

רק שיעבור כבר.

איתך העברתי את כל הסגרים שהיו. ואת כל החגים חגגנו יחד. לבד בחיבוק. ואני רוצה עוד ככה. לבד בחיבוק. אני רוצה ככה עוד הרבה.

החלטה שלנו מה לעשות בחופש שלנו. כשאתה מקשיב לי. באמת מקשיב לי. אתה יודע כמה זה נדיר לי, שמקשיבים לי, אהוב שלי?

180 מעלות.

האינטימיות היא חמקמקה. היא ישנה ואז היא איננה עוד. ובהעדרה אין יותר כלום. אין סיבה ואין טעם. יש מוות של נפש ועזבון.

אני חייתי ככה הרבה מאוד זמן. יותר מדי זמן. מתוך מקום של חולשה גדולה ומצוקה והרגשה של לא מגיע לי, וגם חוסר עמוד שדרה להגיד מה אני רוצה. אולי כי שנים התרגלתי שמה שאני רוצה לא יהיה.

אז הוא ועוד איך יהיה.

כי מגיע לי אינטימיות אמיתית.

וזה אינטימי אצלינו.

אמרתי לך בצחוק לפני זמן מה,  שזה מרגיש כאילו אנחנו נשואים כבר מלא זמן. כי זה אינטימי לי . זוגי. שלנו. יקר מפז וכל כך , כל כך נדיר. עובד. אמיתי.

גם בדברים הפחות יפים.

וזה נכון שאני פוחדת לפעמים שאולי אני לבד בזה, ואולי שוב אני טועה, ואז אתה מנחית אותי לקרקע ומוכיח לי שאתה פה.

וכשאני איתך, בכירבול, זה רק משלים לי את השקט שלי, ואת המקום הטוב הזה שלי בתוך חלקת האלוהים הקטנה שלנו. 

ממה בנויה אינטימיות? הסקס המטורף, משוגע ממש? הבדסמ המוקצב, לפי החלטתך, וכל כך ממכר?

האפילה שלך? הסאבמיסיב שלי? היציבות הריאליסטית של שנינו? הסודות שלנו? 

קבלה של טעויות עבר?

טבולה ראסה?

רצון משותף?

ואז אתה מניח לי לנוח, ומבשל לי. ולי נותר רק להתמוגג מהדבר הזה שהוא אנחנו, ולהגיד לעצמי שכנראה עשיתי משהו טוב פעם, אם מגיע לי כל הטוב הזה.

עשיתי משהו ממש ממש טוב, ששלחו לי אותך.

עשינו משהו טוב ליצור את הדבר הזה, בינינו.

180 מעלות.

אתה טוב אלי.

וטוב לי.

וזה נשמע לרגע שזה אותו הדבר אבל זה לא.

אתה טוב ביחסך אלי,

בדאגתך,

בהקשבה,

בהגנה שאתה פורס עלי,

ובהכלה של השגעונות שלי.

ואתה גם טוב לי במובן שאני יותר טובה איתך.

יותר סבלנית.

יותר רגועה.

יותר נותנת.

יותר אישה.

אתה אי ירוק של שקט בים של סערה, אדוני האימתני והקשוח.

אתה עוגן.

ואתה מקום חם.

וחיבוק 

ובית

ואני אוהבת אותך.

ומתגעגעת אליך.

מאוד.

ממי , תכאיב לי, בבקשה.

רואה את המקל ההוא בארון? כשקניתי אותו, נצצו לי העיניים. ייחלתי.
רואה את השוט? לפני שהכרנו רציתי לקצר אותו שיתאים באורכו ליד שלי. והתעקבתי עם הביצוע. אולי כי חיכיתי לך. לגודל שלך. ליד שלך.
תראה את שלל המכאיבים האחרים. הם מיותמים בלעדיך. אוספים אבק וסדקים של זמן. כמו גם במאזו שבי.

ממי, תכאיב לי, בבקשה.

תראה את העור שלי, כמה שהוא לבן. שאריות של פסים מהפעם הקודמת שלנו, מספרים סיפור של אהבה לכל המוכן לשמוע. מרפדים את חיינו ברובד נוסף של אינטימיות. מקבעים אותי אליך. משפרים לי את האויר בריאותי. מסננים את אשר חונק.

ממי, תכאיב לי בבקשה.

הסאדסט שחיי בך, בבקשה תן לו דרור כלפי. תן לו לשיר יחד איתי, הרמוני. תו לו להחיות אותי במהותו, ואני אשיב לו, פי אלף מונים. את זעקותי אקדיש לו, ואת השקט שנוצר בי אתרגם לו לשקט שלו, שלנו, הזוגי, היומי, הכל כך ממלא.  תן לו להתנות בי קיום, לבנות בי מסוגלות והכלה.
תעזור לי ליצור, בבקשה.

אהוב יקר שלי,

אדוני,

בבקשה, תאהב אותי, תכאיב לי.

לפעמים אני יכולה להיות ממש דפוקה.

חוסר הביטחון עוטף אותי עד לשיתוק כללי, ואני לא מסוגלת לדבר בכלל. אני יודעת שזה מלחיץ, מרחיק.

זו "מתנה" שלו אלי ולא נראה לי שזה איי פעם ישכח. זו נקודת תורפה, חולשה, מקום כואב. אני לא מסוגלת לבקש שם, גם לא ליילל.

'לסמוך עליך' מקבל שם פנים אחרות.

זה לא 'לסמוך' שיטחי כזה של סשן או של פגיעה פיזית חלילה, של עלבון או זדון.

זה לסמוך במובן של מערכת יחסים. כשיש פחות פרפרים בבטן, והריגוש שוכח קצת. כשהשגרה מתחילה לעטוף אותנו, בימים בהם העצבות מצליחה לחדור קצת ללב.

זה לסמוך שתהיה שם, שתתפוס אותי. שתבין.

זה לסמוך שאנחנו חזקים מספיק לשרוד כמה מהמורות בדרך. זה לסמוך, שאתה מבין שהן יהיו. 

אני מבינה שהם יהיו.

אני פה. 

בנושא הזה אני דפוקה ממש. הקיבעון המחשבתי לא יהיה קל לפיצוח, על אף שיש הבנה שזה שלי. שאני לא בסדר שם. 

ואז, רק כדי להזכיר לי כמה אני שלך, 

תהפוך אותי על הבטן,

ותזיין אותי בתחת עד שאני אבכה.

אל לשאול אותי יותר מדי- מה ולמה,  באמת שזה מיותר. 

הפתרון קל כל כך. 

בדיוק כמו שעשית היום.

♡

זה עדין יפה.

כל כך שלנו.

ולא אני מדברת רק על התמונה.

אני יותר מתכוונת למה שמתחזק בי, למה שמתגעגע אליך.

למה שכמהה למגע שלך,

וליחס שלך,

ולמילים שלך,

ולנשיקות שלך.

לחום שאתה מרעיף עלי.

הגוף שלי בחסך אליך. 

מתגעגע אליך ללא הפסקה.

כישפת אותי.

לגמרי ולחלוטין.

כמו סם, אני רק רוצה עוד.

תגיד לי, אדוני המכשף,  זה יפה ככה לעשות לבחורה? 

😏.

❤