יומן מסע

לא.

אני לא רוצה להיות מה שאני, לפעמים.

אני רוצה לא להיות מה שאני, לפעמים.

והכי אני רוצה,

להכין לך כוס נס,

להדליק לך סיגריה,

לשבת על הריצפה,

להניח את ראשי על ברכיך.

ולשתוק.

ציטוט מתוך הפרופיל שלו, קטגוריית הגבולות-

"לא עם דאדי אישיוז."

******

-"בוקר טוב, קטנטונת שלי. מה שלומך?"

-"בוקר טוב. בטוב!"

**********

-"קטנטונת שלי, אל תשכחי היום לעשות xxxxxxxx"

-"כן. וודאי, זוכרת"

-"כל הכבוד. ילדה טובה"

***********

-"איך ישנת היום קטנטונת שלי?"

-"דווקא ממש ממש טוב"

-"ברור. ישנת לי בידיים כל הלילה. הלכה לי היד"

**********

כן, אהובי, אדוני, אבא.

אוהבת אותך.

אתה מכניס לי את היד שלך עמוק עמוק לתוך הנשמה שלי ומפזר לי את התסכול המצטבר הנבנה.

אבן אחר אבן אתה מקלף את האבנית.

זה כל כל קל לי, לברוח לתוך עצמי. להעלב, לשתוק, לצפות שתבין מבלי שאשתף במידת הנזקקות, להשרף מבפנים ולהנמיך את הצורך הבוער בי, רק כדי להתפוצץ אחר כך.
זו תבנית מוכרת אצלי.
אבל האמת הפנימית שלי הרבה יותר פשוטה מזה והיא מנצחת אותי כל פעם מחדש.
אני צריכה כאב ברמת צורך בסיסית.

זה בכלל לא מיני, אפילו שזה מיני.

ואין לי מושג למה אני ככה, רק שככה אני. כמו אוויר לנשימה. כי אני מתרגמת כאב לאהבה. ואני זקוקה לאהבה שלך.

אתה אוהב אותי הכי כשאתה מרים את המקל, ואני נמסה אליך כשאתה מרים את המקל.
וזה דלק לסאבית שבי להיות שירותית עבורך וכלפיך באופן שבו אתה רוצה אותי.
לתת לך את השקט שאתה צריך ומצפה ממני. לתת לך אותי במקסימום.

אהבת אותי אתמול כשחיבקת ,
אהבת אותי אתמול כששאלת והקשבת,
אהבת אותי אתמול לא פחות כשהנפת את המקל.

**********

אני חושבת שאני מסורה לרצונותיך כי אתה מסור לצרכי. ללא אגואיסם ונטול אגו. עם חיוך ששמור רק לי וחום בקולך.
אני חושבת שזה שורש העניין. שזה בדסמ. שזה הופך אותך לשולט שלי, דום, מוביל, מנהיג, הרבה מעבר להגדרות ולמניירות של אתר אינטרנטי.

ואני אוהבת אותך. מאוד.

בחשכת הלילה דיברנו על הפחדים שלי. אני מפחדת להיות חשופה לך כך, עם כל הקלפים על השולחן. שריטות עבר לימדו אותי להסתיר ולבנות חומות גבוהות. להיות חזקה, לסגור את חום ליבי. כי ליבי ידע כבר פגיעה במקום הזה של הנתינה. ידע אכזבה וידע כאב.
אבל יש לי קפה כרגע ביד, שאתה הכנת לי בבוקר השקם,
וקופסא עם מטעמים שאתה בישלת לי לדרך,
ואתה עצמך חשוף אלי וכנה ומאפשר לי לראות אותך בטעויותיך. מבלי לוותר לי או עלי. גדול מהחיים.

ליבי מתאדם אליך אחרי לילות כאלה ואני לא יכולה שלא לרצות עוד ממך.
לרצות להצמידך אלי.
להיות חלק.
להיות.

**********

יש סקס טוב.

למשל כשאתה חודר אלי באבחה אחת מהירה, מרחיב אותי בכך. נשכב אלי ונדחק לתוכי, לוחש לי דברים באוזן, מונע ממני אויר. ואני שוכבת ומקבלת אותך אלי. מתרכזת בלנשום, בלהיות. הגוף שלי מגיב אליך מיידית, ואין שם צורך במילים. מרטיב אותי מתוכי.

למשל כשאתה מרים את רגלי מעלה מעלה, וחודר לתוכי חזק, עד שאני מרגישה את הזין שלך מכה בתחתית הרחם שלי. אני צורחת שם ממש כי האימפקט כואב לי. אני צורחת שם ממש, אבל משאירה מאחורי שלולית רטובה על גבי מצעים מיוזעים.

למשל כשאתה משכיב אותי עליך, מנענע אותי עם יד אחת, לופת גרוני עם השניה. מכווץ אותי עליך.

אבל זה?
זה היה יותר מסקס טוב.
זה היה מאגי ממש.
תחושה ראשונית ומחבקת.
נראה לי שככה מרגיש תינוק בתוך רחם אימו. עטוף. חסר תחושה של זמן, משוחרר מטרדות או מועקות, חופשי, באופוריה קיומית.
רצון להשאר באותה נקודת הזמן ולא לזוז ממנה. להמשיך להתלטף בך ובמים שסביבי.

המים מכרבלים  אותי לתוך סוג של טרנס.
צלילים של ציפורי לילה שרים לנו, גניחות חנוקות שלי, ואדוות קטנות שאנחנו יוצרים.
אדוות מים ואדוות דם.

אומרים שלמים יש אפקט מרפא.
הרגשתי אותו.

אני כל הזמן מתגעגעת אליו.

כשהוא לא פה ואפילו כשהוא פה.

ואז כשהוא פה,  אני דורשת לעצמי את כל הזמן שלו, את כל תשומת הלב שלו. גרידי. את כל האהבה ואת כל הסאדיזם. הכל.

זה כאילו אני לא יכולה להסתפק בפחות.

ולפעמים אני רוצה את זה בצורה כל כך נזקקת שזה סוציומטי ואגואיסטי. אבל הגעגוע אליו, אל החום ואל האטרף, ואל המקום הנמוך שאני צריכה, אל האכזריות, ואל הרוע, השימוש,  גוברים לי על הראש.

אי אפשר לברוח מהפחד שמתגנב לי - זה עבורי, או גם עבורו? הוא צריך את כל התיק (הענק) הזה?

כי זה קצת לא נורמלי, לא?

לרצות אהבה כזו, מנמיכה, משפילה, כואבת. אבל אחת כזו שמלופפת בד בבד עם חום וחיבוק ורגש ושקט ושלווה של יחד. 

זה נראה כאילו לבקש יותר מדי. (זה מגיע לי בכלל?)

ואז הוא מוכיח לי כמה סבלנות יש בו. וכמה עמוד שדרה. וכמה חכמה. לא נותן לי להתפזר יותר מדי, לא נותן לי להחליט היכן שלא בא לו.

תופס אותי כשאני נופלת ובעצם בכך תופס אותנו.

לוחש לי  מילים של זוגיות שנכרחות להן במילים של שליטה.

חיים שכאלה.

היום עברו 4 חודשים שאני בטוב.

4 חודשים שאתה נותן לי את כל מה שאני צריכה ועוד. עוטף אותי בצחוק שלך, ובחוזק שלך, מסמן אותי, כובל אותי אליך. 

גורם לי לנזול ולייחל להתגעגע כך.

4 חודשים שאני צמאה בעודי שותה לרוויה.

4 חודשים של ביטחון ושל בית, של כניעה מרצון ושל שליטה. של כאב משולב עונג.

ואני רוצה עוד 4 חודשים כאלה.

או עוד 7 שנים.

או, אפילו שזה קצת נאיבי,  בכלל.

אני אוהבת אותך.

חברה שלי אמרה פעם משפט לבת שלה שנחקק לי.

הן שוחחו על יחסים. 

שיחה של אם ובת במטבח.

וככה בין הכלים למדיח, ובין הצלילים של החיים הפשוטים בבית, זה נחרט בי.

"זה לא מספיק שהוא גבר טוב. זה חשוב שהוא ידע להפנות את הטוב הזה כלפיך".

13 שנה בבית ההוא לא הרגשתי בית.

זה לא היה המקום שלי. 

לא הפינה שלי.

לא הנחמה ולא השקט ולא הרוגע שבית אמור להקנות לך.

חכמים האמריקאים שמבדילים בין house לבין home.

 לא הייתי  home.

גם לא כשניסיתי להפוך אותו לשלי.

אנחנו יושבים במרפסת. 

מוזיקה נעימה שאתה בחרת מתנגנת לה ברמקול.

זוג חברים בדרך לקפה.

הבאנו שולחן חדש ויפה למרפסת, שמתאים לאור הצהוב שאתה התקנת בה.

נסענו להביא את השולחן אחרי שאתה הכנת ארוחת צהרים ואחרי שאני שטפתי את הריצפה. 

צלילים של בית.

של חיים פשוטים.

של יחד.

וככה, כשהרוח הנעימה מלטפת לי את השיער הרטוב שלי, 

ואני לוגמת מהקפה,

ואתה נח לידי וקורא ספר,

אני פתאום מבינה כמה שאתה עושה לי הרגשה של בית.

שנינו צוחקים על זה שאנחנו מתנהלים כאילו והיינו נשואים כבר 30 שנה.

אבל האמת היא שאני לא רוצה אחרת.

טוב לי, כי אתה עושה לי טוב .

כי אתה טוב אלי.

קשוב אלי. ומבין.

ואני יכולה לזקק עוד אלפי רגעים של אכזריות של סאדיזם טהור שיוצא ממך בסשנים,

סאדיזם שאני מתה עליו , וזקוקה לו,

ואני יכולה להפגיז בתיאורים של קיין ושל חדירות אנאליות,

אבל האמת היא, אדוני, שיש הרבה יותר בדסמ בשקט הזה , שאתה יוצר בי.

אני שלך, אדוני, עוד הרבה לפני כל זה. (למרות שאני מודה שאני מילל בלי כאב, ואני מתנצלת על האי איפוק הזה שלי).

אני רחוקה מלהיות אישה חלשה.

אני רחוקה מלהיות חסרת יכולת.

ואני בוחרת בך, אדוני,

כי אתה,

עושה

לי

בית

בלב.

בדסמ

הוא קורא לי "קטנה" או "קטנטונת".

עכשיו האמת? 

שאני מה זה לא קטנה.

הלוואי שהייתי פטיט כזו. עם בטן שטוחה ושדיים חצופים וזקורים.

אבל אני לא.

ולמדתי , עם הזמן, לקבל את מה שיש. אולי לנסות לשפצר קצת פה ושם, אבל לקבל בשורה  תחתונה.

כשהוא קורה לי כך, זה נעים לי, אבל בתוך תוכי אני לא מאמינה לו.

**********

הוא שוכב על הגב, בדום איתן. מתנשף.

מרים אותי, לשכב עליו- כך שהגב שלי צמוד לבטן שלו. 

מלביש אותי עליו, כאילו הייתי צעצוע, ומנענע אותי עליו באמצעות המותן.

משופדת, ללא אפשרות מנוסה.

הצואר שלי חשוף לו כך, והוא משחק בו כל מתי שמתחשק לו. מונע ממני עוד יותר תזוזה ומותיר לי רק דבר אחד לעשות- להרגיש.

מדי פעם, הוא מצמיד לי מג'יק לדגדגן. 

בתנוחה הזו , הרגליים צמודות, האורגזמות מגיעות אחת אחרי השני, ברצף.

אני כל כך מריונטה שלו שם. 

חסרת שיווי משקל.

בידיו.

ואני זקוקה לזה. 

כי אז אני באמת מרגישה קטנה.

הוא אוהב לראות מה אני לובשת לפני מסיבה ולאשר לי (או שלא).

אבל הוא לא דום.

הוא אוהב להעיר ולהאיר לי על צורת האיפור.

אבל הוא לא דום.

הוא קבע לעצמו דיאטה וירד כבר מלא מלא.

אבל הוא לא דום.

הוא שומר עלי מפני כל מיני תמהוניים, מגן עלי,

אבל הוא לא דום.

הוא עוזר לי כשאני צריכה עזרה, מייעץ לי כשצריכה עצה, מקשיב כשאני צריכה אוזן,

אבל הוא לא דום.

הוא אומר לי כן, על מלא מלא דברים ושגעונות, אבל את ה'לא'שלו אי אפשר לפספס.

אבל הוא לא דום.

הוא מוריד לי בכמויות העישון, לאט ובקצב שלו.

ומשחרר לי סיגריה כשהוא רןאה שממש צריך. והוא רואה.

אבל הוא לא דום.

הוא מזיין אותי חזק. איך שבא לו ומתי שבא לו. היכן שבא לו. מגמיר אותי כשבא לו ולא מגמיר כשלא. גם כשהוא יודע שאני לא גומרת בלעדיו. מתוך בחירה שלי.

אבל הוא לא דום.

מזלי אז שהוא 'רק' סדיסט.

ושהוא לא דום בערך כמו שאני (לא) נשלטת.

♡

ראית איך הסתכלתי עליך בליל שישי?

לא יכולתי להוריד ממך את עיני.

סקסי.

כל כך סקסי.

חזק.

מוביל.

נראה כאילו לא מודע בכלל לעוצמות שבך. 

ואז מדי פעם- אתה מניח עלי את ידך במעין בעלות, 

או שולח חיוך שלך  רק לי,

או מחזיר לי מבט משלך,

ואני נמסה מבפנים.

מרגישה קטנה קטנה לידך, אבל שמורה. מוגנת. 

זה בדברים שאתה אומר לי, אבל לא רק.  זו ההתנהגות שלך כלפי. זו ההתנהלות שלך מולי.

זו החבילה כולה, שגורמת לי לנזול בין רגלי ולהרגיש כה ברת מזל.

להרגיש את הלב שלי דופק במרץ בבית החזה.

***********

אז שמעתי את זה.

מזמן לא שמעתי את זה וכבר שכחתי שזה קיים.

זה מתוך סרט קיטשי שאהבתי פעם, אולי עודני.

אבל לשמע המילים הללו אי אפשר שלא לחייך ולא לחשוב עליך.

You've gotta be cruel to be kind, in the right measure
Cruel to be kind, it's a very good sign
Cruel to be kind, means that I love you, baby
(You've gotta be cruel)
You gotta be cruel 

ואני חושבת על הסשן הבא שלנו,

וחםםםםםםם לי 

ומרגש לי

ויש בי המון המון ציפייה וגעגוע למקום הזה. איתך וקצת תחתיך.

**********

כן,

אני יודעת, אדוני.

שינה. מנוחה 

הרבה הרבה שינה.

ואולי איזה סרט.

♡

♡

למה זה היה לי חשוב כל כך?

הנה היום הקשוח הזה נגמר.

והוא באמת היה קשוח מעל הממוצע, אבל הנה הוא מאחורי.

ויש לי קצת פנאי לשכב במיטה בשקט שלי ולחשוב עם עצמי למה זה היה לי חשוב.

אולי כי לא עשיתי את זה עד כה עם אף גבר אחר.

אולי כי לערבב דם בדם באופן הזה, מוסיף עוד עומק לקשר, כי אין מזה דרך חזרה.

ואולי דווקא כי זה נעשה כדי להתמודד עם הפחד האישי שלי מפני צעד שכזה.

כי זה מפחיד לסמוך ככה.

זה מפחיד לתת.

זה מפחיד להוציא לאור את מי שאני רגילה בדרך כלל להצניע- אותי.

לפני זמן, כשעוד הייתי הרבה יותר תמימה, זה לא הפחיד אותי כלל. זה היה טיבעי. חלק מהזרימה של החיים. לשתף.

אחר כך למדתי לסנן. להרחיק. למדר. לבנות חומות

ישנה  חשו וישנה ××××. שני קווים מקבילים שלא ייפגשו אף.פעם.

שום דבר שקשור לשתי אלו לא היה מצטלב לעולם.

אולי זה היה חשוב לי כל כך,כי בעיני, זו היא התחלה של גשר. בין האחראית ההיא- שיש לה מחוייבויות אין ספור, ומשכורת של שכירה וחשבונות חשמל,

לבין הזו, שאוהבת לשמוע אותך מדבר. שאוהבת להריח אותך, לעשות דבריך. שמרגישה צורך לשבת למרגלות רגליך במועדון. שמרגישה גאוה, לקרוא לך - אדוני האימתני (אפילו שזה לעיתים  חצי בטיזינג)

שאוהבת בכנות ובתמים להיות שלך. סאבית שלך.

שאוהבת שאתה קרוב.

ומעבר להקרבה של השקט שלך, והזמן שלך, שאני יודעת שחשוב לך,

אני מוקירה מאוד , ואני מעריכה. 

אני רוצה להגיד לך, על הבמה הפומבית הזו, שאני מרגישה שמוקירים אותי ושאני מוערכת.

זה צעד מלחיץ. מאוד מאוד.

אבל הוא מרגיש לי נכון.

כאילו זה בסדר להיות אני. חשו. 

אני לא בטוחה אם אתה מבין את זה, 

אבל נתת לי מתנה היום.

גדולה.

תודה

ותודה שבאת.

וגאווה ממלאה לי את בית החזה