לפני 6 שנים. יום שלישי, 28 ביולי 2020 בשעה 18:07
אני לא מדברת הרבה על זה שאני לבד. זה לא תופס אותי הרבה ביומיום, ואני לא אחת שרגילה להתבכיין על זה. אולי כי התרגלתי.
כי יש לי הורים, אבל הם רחוקים וכאילו אינם.
ויש לי אחים ואחות וגם הם רחוקים יותר מקרובים.
ובעצם,
בכל המאבקים הגדולים שלי,
בכל ההתמודדויות הגדולות ביותר בחיי,
במצוקות, ובמכאובי נפשי, לאורך כל חיי,
הייתי לבד.
אולי זו הסיבה שכשאנחנו מערבבים דם בדם, באמת אמת,
זה עושה לי הרבה יותר בבטן.
זה מפסיק להיות משחק בבועה בדסמית מצועצעת, ותופס נופח אמיתי.
זה חורג ממניירות של שליטה והופך לשליטה אמיתית. מתוך כבוד אליך.מתוך רצון אליך.
אתה פה בישבילי באמת. אדוני. מקשיב לי. עוזר לי. מעייץ לי, תומך.
איפה שהכי הכי הכי חשוב.
איפה שהכי הכי משפיע בבטן.
איפה שנכון.
זה קל לזרוק דרישות של אוננות בשירותים ולקרוא לזה שליטה מנטאלית,
וזה קל להניף את השוט מדי פעם לפעם.
זה הרבה יותר קשה להיות שם עבור האדם השני כשהוא הכי זקוק לך. לעזור לו. לחשוב עליו.
זה הרבה יותר קשה לתמוך במעשים, לא רק במילים.
וזה מה שאתה עושה עבורי.
ואז אני באמת הופכת לסאבית שלך.
במלוא מובן המילה העמוקה.
ואני כל כך שמחה ומאושרת להיות עבורך בכל מה שאני יכולה, ואני יכולה להיות לביאה. נוכחת לדעת כבר.
החיים לימדו אותי.
הסאבמישן שלי עובר מטאמורפוזה.
הוא לא מגיע מתוך המאזוכיזם שלי בלבד, אפילו שכבודו במקומו מונח. והוא ממש שם עדין, זועק את זעקתו.
ועדין, הוא לא מגיע מתוך סגידה לסאדיזם שלך.
הוא מגיע מתוך הערכה למקום שבו אתה תופס בחיי.
מתוך זכות שאני מרגישה במקום הזה שבו אתה מאפשר לי.
הוא מגיע, כי לאט, אבל בטוח, אתה הופך קרוב וקרוב עוד יותר, נכנס לנעלים של מבוגרים אחראים אחרים שאמורים להיות בחיי ואינם, מתחפר לי בתוך הלב ונשזר לי בדם שבעורקים.
לערבב דם בדם.
קח את דמי, אדוני.
