יומן מסע

אני אוהבת ללכת על הקצוות.

והוא אוהב לשחק.

אולי זה חלק מהסיבות שזה עובד. ועובד לא רע.

הוא ממתן אותי. קובע את הקצב הנכון.

לוקח אותי לטיול בקצוות שלי.

דמעות, שלא נאמר היסטריה, פחד אמיתי, לא עושה עליו רושם. 

והוא לא מקל עלי.

לא שומע ייבבות.

לא נלחץ מרעד.

 קושר שיכאב.

 מצליף שיכאב.

 מכוון את הגוף כך שיכאב.

ואני כואבת.

כמו שאני צריכה.

בקצה גבול היכולת. וזה לגמרי לא פשוט אצלי.

הוא רואה אותי בהכי לא מחמיא שלי- חלשה, שבורה, בוכייה, מנוזלת, מושפרצת , מסריחה ממיצים של עצמי-

והוא בוחר להמשיך.

להביא אותי לשם. ולהשאר. למשוך אותי עוד קצת.

 למשוך את המאמץ. הכי אוהב שאפשר.

אני מוצאת את עצמי מתחננת לחדירה, לעונג, לפורקן של גוף,

אבל הוא מסשן בג'ינס.

הוא במגרש משחקים להנאתו ואל תציקי לו עכשיו עם הפורקן שלך.

די לו בכך שאת צועקת.

תצעקי בישבילו ילדונת.

תבכי.

זה כואב לך והוא אוהב את הכאב שלך, ואת אוהבת את הסימביוזה הזו גם יחד.

כזה?

כזה מזמן לא היה לי.

תודה.

הוא הופך אותי על הבטן ועולה עלי.

כבר ברגע הזה גופי מתקבע על המיטה ואני חסרת אונים לתזוזה.

לא צריך חבלים.

לא צריך אזיקים.

אני לגמרי לשימושו.

הוא פותח לי את הפלחים של התחת.

"בבקשה שמן" אני מתחננת.  זה מיותר.

הוא מעדיף על יבש.

הוא מתחיל לחדור פנימה.

אני מייללת מהכאב.

הכאב המפלח אותי בניגוד גמור לכוס הנוטף.

"בבקשה שמן" אני מייללת ללא הפסקה. אולי מקווה שיקשיב לי, אולי מקווה שיתעלם.

הוא לא שומע.

חודר לתוכי מלוא אורכו ונעצר כשכולו בתוכי.

אני לוקחת הרבה אויר ומוציאה לאט, כדי לשחרר את הכאב ולהכיל אותו.

הוא מתחיל לזוז. לצאת לאט, לא עד הסוף, ולחדור מהר וחזק.

אני חונקת צרחות של כאב.

הידיים שלו עוטפות את גופי חזק, מקבעות אותי, מונעות תזוזה, ובמקום שזה ירגיש לי כוחני ואלים, זה מרגיש כמו חיבוק נדרש.

אני לא רוצה לעצור.

אני רוצה לאפשר לו.

אני שוב לוקחת אויר עמוק מתוך כוונה להוציא, כי זה משחרר שרירים ואת יכולתי להכיל אותו,

ואז הוא סותם לי את הפה והאף עם כף ידו.

הוא מבקש ממני להכין לו שרשרת של אטבים , בדומה למה שהכנתי בעבר.

אני בוחרת בצבע תכלת.

מרכיבה אותם יחדיו, חמש אטבים בכל שרשרת, מוודא שהמשיכה של החוט לא מפרקת אותם, ומצמידה אותם במקום בו הם נראים בבירור.

אנחנו מתייבשים על המיטה. רגליי נוגעות בריצפה.

הוא משעין אותי אחורה, וחושף את גופי לפניו.

הוא מחבר את האטב הראשון לקצה הפיטמה. הוא מחוייך.

אני מאוד רגישה בפטמותי, זה כואב, אבל זה כאב שאני יכולה לסבול.

את אטבים האחרים הוא מצמיד לי לדפנות הכוס.

הוא מפטפט איתי, והכאב מתגבר.

בשלב כלשהו אני מורידה את האטב מעל השד השלי.

-"מה עשית עכשיו?" העיניים שלו נדלקות. הן רושפות אש וגיצים וצחוק וחום וביטחון.

-"זה כאב לי נורא"

-"ככה מורידים!?"

ולפני שאני יכולה לחשוב על תשובה מניחה את הדעת הוא תולש , במכה חדה, את יתרת האטבים מהכוס שלי.

שתי תמונות של דיסוננס המספרות סיפור אחד של עונג.

האחת של הענקה וסימביוזה בין סאדו למאזו.

השניה של אפטר קר מטורף.

הדיסוננס הזה מניע אותי.

הקצוות מטריפים את המיינד ומריירים אותי קבוע מבין רגלי.

בין הדאגה הניכרת שלו כלפי,

לבין הכאב הצורב של המקל הפוגש באחורי,

לליטופים, ולמילות החיבה, 

לבין החדירה הכואבת באחורי בעוד ידיו מונעות ממני אויר.

וזה ממכר אותי אליו.

ומרכך אותי.

ושומר אותי כמו שאני יודעת להיות.

עבורו.

ונעים לי.

נעים לי ממש ולגמרי וכל כך.

תודה.

אני מספרת לו את משנתי ודעתי על שליטה, על מנהיגות, על אחריות ועל הובלה. אולי זה תיאום ציפיות ואולי זו הדרך שלי להגיד לו מה אני רואה בו, מעבר למעטה החומה הגדולה שלו.

הוא מסביר לי בקצרה שהוא סאדיסט.

בליבי פנימה- אני אוהבת את זה מאוד, תרה אחרי זה,  אבל בקול- צוחקת על זה שאני בכלל בגבולות שלו. מחייכת אליו , בחיוך שלמדתי לשמור עבורו.

"כן גבירתי הסאבית" הוא עונה בחצי רצינות כדי לעצבן אותי. הוא כבר לא מתרגש מהשטויות שלי. אבל אותי זה מחייך. אולי כי במקום כלשהו זה מראה לי מה הוא רואה בי, מעבר למעטה החומה הגדולה שלי.

ואז הוא מפנק אותי בסט של ספנקים ואגרופים בלתי מתפשרים לתחת, אבל הוא לא מוכן לעבור לקיין, כי הוא רוצה להיות נוכח שם למחורת, למקרה שיהיה לי דרופ.
ולא משנה כמה אני מתבכיינת,
או כמה שאני מיילת אליו,

התשובה שלו נשארת 'לא'.

"לא, גבירתי הסאבית"

אני לא חדשה ב"עסק".

וכבר חויתי איזה סשן אחד או שניים.

ובאמת שלא בהתנשאות אני אומרת - שקשה להפתיע אותי.

אבל, סעמק שזה הפתיע אותי!

ללא ראייה.

ללא שמיעה.

ללא יכולת לזוז או אילו להניע אצבע.

לא ידעתי למה לצפות. 

במה אתה מחזיק עכשיו? זה שוט? זה קיין? 

מאיזה צד?

מתי?

זה הפסקה עכשיו או שהחלטת שמספיק?

מה נוגע בי?

מה מלטף?

מה חודר אותי? עד כמה?

ויש לי גשם באוזניים.

אני לא שומעת אפילו לא את הנשימה והנשיפה של עצמי.

יש לי גשם באוזנים, ושקט בראש.

וחיוך.

חיוך ענק שלא עוזב אותי היום.

סעמק.

אמרתי שאני לא אכתוב!

אני רוצה לכתוב.

בחיי שאני רוצה.

לעמוד על פסגת ההר התיאורטי ולצעוק שטוב לי.

מכיר את זה?

שטוב לך כל כך, שאתה רוצה שכל העולם ידע שטוב לך ועל הזין שלך כל האחרים? זה לא שלא מעניין אותך אחרים או אחרות, זה שמה שיש פה  מעניין אותך יותר.

חשוב לך יותר.

בעדיפות.

כי אני רוצה לספר, לחלוק, לפרוק, אתה מבין?

כי אני רוצה להתגאות.

כי אני רוצה לספר על הראשוניות שחויתי,

ועל קשת החויות שהענקת לי,

ועל הסאדיזם המדהים שלך והוא אכן כזה- מדהים.

אני רוצה לבחור בך.

אני גם מאוד רוצה לפרוק.

לספר כמה שאני גאה, 

ואני כל כך גאה שלגמרי וממש,

אבל הפעם אני לא אכתוב.

לא כי אין לי.

החשש בפני כניסת שאר העולם האחר אל הבועה שלנו, אפילו שהוא ברור לי, אני עצמי אינני שותפה לו.

אולי זה עניין של זמן.

ואולי יש צדק בהמתנה כי מי שזמני זה דווקא אנחנו.

לזין זה קל. גם לסשן.

זה האינטימיות היא החלק הקשה.

ויש לנו אותה. יצרנו אותה בזמן הקצר, במו ידינו, במו השקעתינו.

ואני מאמינה בה. כי אני רוצה ובוחרת להאמין בה.

אני ממתינה לך שתתחיל  להאמין בה גם. 

אני ממתינה לך- להעדיף.

ובינתיים?

בנתיים אומרים שסקס הוא המדד הטוב ביותר למה שקורא בין גבר ואישה.

אז בנתיים אני מחייכת.

תחייך גם אתה.

הכתיבה על חג החירות קצת מתבקשת פה בפסח, בטח לאור האנומליה של הכבלים והשרשראות  הבדסמים בהם חלקינו רוצים להיות (או רק אני 😄 או משהו כזה, לא?)

היא בטח מתבקשת לאור הגבלת החירויות לאחרונה על ידי הממשלה, לאור הקורונה.

תחילה חירות הפרטיות עם האיכונים השבכיים, ועכשיו חופש התנועה.

אבל הכל זמני. 

והכל יעבור.

החירות האמיתית נמצאת בתוכינו. פנימה.

שנה שעברה חגגתי את חג החירות , אולי לראשונה, ממקום אמיתי.

הייתי עם חברים, בחברת מר חניבעל.

עשינו ארוחת ערב חג.

כהלכתו.

עם הברכות עם ההגדה ועם ארוחת ערב שאני בישלתי .

והגשתי.

בעירום חלקי, בהלבשה תחתונה סקסית.

אף אחד לא דרש את זה ממני. אף אחד לא הורה לי. עשיתי כי רציתי לעשות. 

היה בי את הדרייב הםנימי ואת החופש לעשות.

אז עשיתי.

השנה לא תיהיה שונה מבחינת הבחירה החופשית.

אני מאחלת לעצמי את תפיסת החופש הזו,

על כל האחריות העצמית ועל כל המחיר שבא איתה, ולצערי יש כזה,

לתמיד.

אני רוצה לאחל לך,

את החופש הפנימי שלך. 

לשחרר חומות ורגש ועכבות.

אני עוד לא יודעת מה אנחנו.

או מה נתפתח להיות, אם בכלל.

אבל אני מרגישה טוב איתך.

אני מרגישה נח לתת, בצורה תמימה וכמעט נאיבית, על אף שאני נותנת הרבה מדי, מהר מדי לעיתים, אני מקווה שתדע להסתדר עם זה.

אני ממתינה בהתרגשות רבה לסשן הבא שלנו,

שמסמן,

עכשיו, יותר מהכל-

חופש.