יומן מסע

פתאום הבנתי מאיפה מגיע חלק גדול מהקושי.

אני עוזבת בית.

כמה שאני קוראת לו "המחסן",

וכמה שאני לא מרוצה מהתשתיות שלו, או מהרווחה שהוא מאפשר,

הרי הניגוד עוד יותר מתחדד בכך, 

שהייתי מאושרת פה.

שהייתי מוגנת פה.

שהייתי עצמאית פה.

שהייתי חופשיה.

אירחתי את מי שרציתי והרחקתי מי שלא.

בישלתי להנאתי.  או שלא.

אם התחשק לי, פתחתי בקבוק יין. 

אכלתי במיטה.

איש לא העיר לי שנשארו כלים בכיור (ואלוהים יודע שנשארו) או שיש מחא כביסה בסל.

היה לי טוב. 

ממש ממש טוב.

והרגשתי בית.

אני חושבת שאולי לראשונה בחיי הרגשתי בית.

את המקום שחייתי בו מלא שנים עזבתי ללא כל קושי.

את המקום הזה קשה לי לעזוב.

אולי זה מתאים דווקא שכל הגוף שלי רועד.

אולי זו לא האנסומיה.

אולי זה התסכול.

הבכי המצטבר במעמקי הקישקא, לנוכח פספוס בהבנה העקיפה.

להבדלי ניואנסים שבונים אמון רצון וכימיה.

סתומה.

אני סתומה.

אבל אי אפשר אחרת.

אחרת זה יהיה להיות כל מה שאני לא רוצה להיות.

 בנאלי.

ואני לא רוצה בנאלי וקר.

אני מרוצה  מתוך אהבה.

רק מתוך רצון אלי.

לא רק אליו, לאטרף.

הכאב הוא כלי, לא מטרה.

אם הוא מטרה,

אז אני מיותרת.

Redundent.

אני לא ישנה כבר זמן מה.

לא נרדמת

הסטרס מונע ממני, הופך אותי לרגשנית ורגישה במיוחד. אני בוכה הרבה.

ואפילו שזה נראה לכאורה שדברים יסתדרו/מסתדרים אני עדין בסטרס מטורף.

שינה בכפיות יכול היה לעזור לי. 

גם כאב במינון מדויק.

אני זקוקה לו .

בהעדרם אני פקעת אינסומית מהלכת אחת.

אבל לא על זה רציתי לכתוב.

לפני כשנה, כשיצאתי מהבית, היו איתי רק בגדים.

רק . אישיים שלי וחצי מבגדי הילדים שהיו בבית, שמעולם לא היה שלי, באותו הרגע.

במשך השנה הזו -

בניתי בית שכולל הכל. אבל הכל.

לי ולילדיי.

החל מהדברים הגדולים כמו מיטות וארונות, ועד לדברים הקטנים שיש בכל בית- כפיות ופותחן יין. 

הפשטתי אגו וביקשתי עזרה.

וזה נכון, שהיית לי הרבה עזרה מחברים טובים,

אבל זה גם נכון שבניתי המון לבד, בשתי ידיי.

ביוזמה.

ובטושיה,

ובלהסתכל לאמת בעיניים, ולפעול.

לא חסר לי כלום היום (טוב, אולי רק ספות, אבל זה בטיפול מתקדם).

וכשאני אורזת, 

כי הגיע הזמן לעבור מהמקום הזה, שמראש אמרתי לעצמי שיהיה זמני,

אני מרגישה סטרס מטורף.

אני לא אורזת חפצים.

אני אורזת חלקיי חיים שבניתי, ששייכים לי, ושאיש כבר לא יכול לקחת ממני.

אני אורזת דברים שהם שלי שלי שלי.

וגם אם פעם הם היו שייכים לאחרים, שהחליפו אותם, בחדשים יותר, או סתם פינה מקום, 

הרי שעכשיו הם שלי.

איש לא ינכס אותם לעצמו.

אני אורזת ברגשות מעורבים.

הרגשות של חששות ממעבר כעת , כפי מעולם לא היה בעברי,

והרגשות של גאווה על הדרך הזו, הכל כך נקייה, שהלכתי בה השנה.

אני אורזת לקראת תחילת החיים שלי.

והפעם זה לא רק בגדים,

יש כותרות בארגזים- צעצועים, כלי מטבח, כלי מקלחת. 

יש חיים.

אמיתיים.

לא חצי נמרה. 

נמרה שלמה.

ואולי גם לא לגמרי מטומטמת..

רק קצת.,

כשלא נרדמת, למרות שהכל הרי יהיה בסדר בסוף. 

אני לא צריכה שולט.

באמת.

אני יכולה להתלבש לבד בבוקר. לבחור בעצמי את מלבושי,  ואפילו לא לשכוח לצחצח שיניים.

שפתי יכולה להיות נקייה ומכבדת. אפ כי מאתגרת לעיתים.

אני יכולה להחליט לבד על הזמנים של עצמי,

ואני אפילו מספיק ממושמעת כדי לעמוד בכל מני אתגרים שהחיים מזמנים לנו.

אני חזקה ככה.

באמת שאני לא צריכה שתשלח אותי לאונן בשירותים.

בחיי שלא נדרשת שום הקפדה על שום דבר. לא על מצבטים שאני אשים לעצמי על הפטמות ולא על פלאגים בתחת.

אין בזה שום עניין ושום שליטה.

רק הפגה של שעמום. שלך. כי לי לא משעמם באופן הזה .

אז אני מבקשת אותך קצת כאב.

לא הרבה מדי, כך שאוכל להכיל.

לא מעט מדי, שאוכל להתאמץ, שאוכל להתנקות מהמעסה הזו שאני חשה. מהכובד.

שאוכל להיות.

אז אני מבקשת ממך קצת חום.

כדי שאוכל לתת לך את הכאב שאותו אני מבקשת.

כדי שאוכל לפתוח כלפיך את המיינד ואת הגוף.

שאוכל להיות.

אל תשלוט עלי.

תעזור לי.

ואם תעזור לי כך, תראה כבר בעצמך, איזו סאבית אני יכולה להיות.

דייייייייייייייייייייי

אני זועקת בשתיקתי.

אוכלת טיח מהקירות.

נזקקת.

צריכה.

אתה צריך אותי בוכייה על הריצפה, או תסתפק בבקשתי זו? 

תצייר אלי.

בבקשה.

בחום שלך, עם היד שלך.

מהלומות של עונג ופריקה הדדית.

נשיכות של לימוד, וצביטות של הכרה.

תוציא את החגורה.

תצליף.

אני חזקה משאני נראית.

אתה רוצה שאסמוך עליך?

אנא סמוך אתה עלי.

נשק אותי, חבק אותי, לטף אותי.

טרוף.

טרוף כאילו זה יומנו האחרון על פני האדמה.

כאילו אין לנו מחר ושכחנו את כל האתמול.

כאילו אנחנו לא כבולים למוסכמות.

בקר בגופי להנאתך,

חקור אותו ותשאב ממני הנאה ועונג.

ואני אהיה לך לעוגן.

ואתה תיהיה לי .

בבקשה חסוך ממני תחנונים ובכי.

השאר את זה כך, צנוע.

בוא.

וקח.

לפעמים אני חושבת שזה לא טוב שאני יודעת מה אני צריכה ומה אני רוצה.

אילולא הייתי יודעת, אולי היה לי קל יותר להתפשר.

אולי היה מסעיר יותר לחקור, לנסות, לגלות.

אולי היה אפשר להניח לדברים להיות.

אולי לא היה זה חשוב לאהוב.

אולי לא הכל צריך להיות עם כאב, עם עומק.

ואולי חום מגיע בצורות שונות.

ואולי זה רק הצורך הזועק שבי הוא שמילל עכשיו ליירח.

לפעמים אני אומרת לעצמי הלוואי והייתי ונילית.

מתרגשת מכל דבר.

הכל נע ומנגן בי ושר.

ללא ההתמכרות  הזו, לתמהיל המדויק, אותו אני געגועית במיוחד.

ללא הטירוף שחסר לי.

ללא המאמץ.

ללא המבט מלמטה.

אני לא בנויה למשחקים, בייבי.

פשוט תבוא. ותיקח אותי.

כסערה.

תחבק אותי למחורת כמעריך את הנמצא, כמי שרוצה בו, לא פחות.

כי הבטחתי  לך.

והבטחות צריך לקיים.

♡

נכון שהוא, משהו? 

זה בהחלט היה אחד האינטנסיביים.

אחד העמוקים יותר

ואולי בגלל זה הוא הגיע יחסית רחוק...

ורק בגלל שאני גאה (בו, בנו), וגם כי אני קצת פומבית והוא צומי- אז אני משתפת:

זה התחיל ככה:

והמשיך ככה:

ונגמר ככה:

ואני מרגישה אותך מתאמץ, 

מותק שלי,

מרגישה אותך לוחץ על עצמך.

נותן.

ויש לנו עוד דרך ללכת.

בכאב.

בנתינה שלך אלי.

תכין את התחת שלך, מותק.

זה קרוב.

וזה יקרה.

תודה על בוקר שישי רטוב בין הרגליים,

וחם בלב.

עד הפעם הבאה...

וואלה?

אני לא אוהבת וירטואלי :)

יש לי ניסיון עבר לא חיובי איתו.

אבל הוא מוציא ממני חיוכים.

אתם חושבים שכאב לו?