יומן מסע

תפסיק את זה, אתה שומע?

די עם האדיבות הזו, הרכה,

די, עם העזרה וההתחשבות,

די עם ההתעניינות לדעותי, ועם ההקשבה,

די עם זה.

אתה הורג אותי ברכות, אתה שומע?

מכניס לי סכין משוננת ללב ומסובב לפני שמוציא, לקבלת האפקט המקסימלי.

תגיד לי. בבקשה.

תספר לי מה היית עושה לי אילו היתי קרובה.

תספר מה היית רוצה לעשות.

תעזור לי להרגיש נחשקת, סקסית, אישה.

שנים של חוסר עשו לי אי.סבילות למשהו אחר.

זה עושה לי חוסר שינה ודמעות.

גורם לי לחשוב- מה לא בסדר בי, מה לא מספיק?

תחלוק איתי את תאוותך אלי, אם היא קיימת.

תחלוק איתי תשוקתך.

זה לא עניין של קצב התפתחות ביחסים.

זה לא עניין של "לאן את רצה?"

זו רק.

מבקשת.

משהו שאני ממש צריכה ברמת הצורך הבסיסית הנפשית שלי.

אני צריכה לדעת שיש לי אצלך את המקום הספציפי הזה. בדסמי. רגשי.

גם השאר, שחשוב לך, יגיע.

אבל אני תובעת בפחדים שלי.

עזור לי.

כל פעם שמדברים איתי על סקס,

אני אומרת שסקס הוא תפאורה.

Nice to have

כלומר, זה כיף והכל, אל תבינו אותי לא נכון,

אבל הנפש שלי רעבה לניאנסים דקים יותר בנפש.

מזו לייט,

אך המזו קיים בי עדין.

אני מתגעגעת למגע דורש באחורי.

אני מתגעגעת להגבלה של נשימה.

אני מתגעגעת לחוסר האונים.

אני מתגעגעת לאינטימיות של בסיטואציות הללו,

ולכמה שהמגע מתחדד.

לפני זמן מה כתבתי פוסט על התבנית שבי.

האם זה השלב הראשון או השני?

החלטתי שאני במיטה היום.

לבד.

אני לא טובה בלהיות לבד, כמהה.

נראה לי שאני בכל זאת אנושית.

יד חזקה ואיתנה לופתת לי את הגרון.

זה לא לחץ מאיים. 

לא חניקה של אוויר.

לא לחץ שמפסיק את זרימת הדם.

ועל אף שאני רוצה, אני לא רואה מזה שחור, לא חשה לחץ מוכר באוזניים, אני לא מאבדת שליטה על הגוף.

זו יותר מעין לפיתה חזקה שכזו.

בדיקה.

יד על צוארי מדליקה אצלי טריגר מיידי.

משהו במח נדלק, נמס ונוזל לו דרך בין הרגליים.

אני לא אני.

אני אחרת, ההיא, כשאני עם יד על הגרון.

רכה.

שתוקה.

אין בי כבר מילים, כי הגוף מדבר חזק יותר.

אני אומרת המון המון המון, מבלי לדבר כלל.

והתחושה הזו,

החמה,

שמתפזרת לי בגוף,

רק,

כשיש יד איתנה שסוגרת לי סביב הגרון.

אז יש לי סטרס לאחרונה.

הרבה.

קשור גם למעבר שמתקרב בצעדי ענק ואני לא מרגישה מוכנה אליו, 

וגם לחסך ולרצון להיות במקום הזה, ששכחתי כבר מה הוא .

מקום לא רק מזוכיסטי (בקטנה 😉 ) מקום סאבמיטיבי, אבל לא מתוך אובדן אישיות ותלותיות אלא מתוך חום ועוצמה.

בקיצור, לאחרונה קצת קשה לי.

משהו באויר דליל.

אז כשדליל צריך להסמיך.

להכניס קצת אירועים ממלאי נפש.

להתעצם. ולהתרומם. אם לא מלמטה, אז מלמעלה.

אז קראתי לו. 

וקראתי לה.

וקרעתי להם :).

זה נשמע בנאלי כזה, לשלוט על שתיים? נכון?

וואלה, תקשיבו לי, אל תקשיבו לאף אחד-  זו פאקינג עבודה קשה. :)

צריך לשים לב לניואנסים ולא להזניח אף אחד.

לדאוג למשל, לא להצליף בתחת אחד זמן רב מדי, פן התחת של השני לא יתקרר. 

לדאוג שהיא תמצוץ והוא יכיל כאב.

לזכור שהיא מסוגלת לשוט הגומי, אבל הוא עדין לא. זה מבלבל כל כך שיש שני ישבנים חשופים מול הפרצוף :)

ובגלל שאני קצת מבינה בכאב, אז ההבנה שנוכחות שלה תגרום לו למאמץ, מתבטאת בשימוש לראשונה בקיין.

אהבת את הקיין, חומד? 

אבל מה עושים איתה? דילמה.

עבודה קשה. קשה....

מזל שיש חבל, שקושר את העורף שלה על הזין שלו.

ובעת הצלפה, הוא נע קדימה, והיא מזויינת קצת בפה.

 רק המחשבה הזו מחייכת אותי שוב.

דעו לכם שעייפתי כבר משלישיות.

זה כבר פחות מלהיב אותי כפעם.

אז אני יוצרת לעצמי את ההנאה הסאדיסטית שלי.

אני מושיבה אותה עליו. 

ומזיינת אותה בתחת.

והיא? הזונה הקטנה? מייללת ורוצה עוד.

זו פאקינג עבודה קשה לסשן שניים. ועוד שיהיה להם פורקן.

דעו לכם, היא מעולם לא גמרה אצלי.

אבל את הגמירה הזו היא הרויחה ביושר.

וואלה זה קשה לסשן שניים.

מזל שהיה סושי לתת לי כח . :)

בנימה קצת  פחות מבודחת-

היה סשן מדליק מדליק מדליק.

תודה רבה לך, את שסתמת קצת את הפה ונתת לי להוביל, ולתת דרור לשגעונות שלי.

תודה רבה לך, שאתה מותח את הגבולות שלך מולי כל פעם עוד קצת, שאתה סומך ושאתה מסור.

אני מעריכה.

❤

אני לא יפה.

אני לא כוסית על.

קימורי גופי אינם תואמים דוגמנית צמרת ואינם יפים למראה ומעוררי תאווה.

אני לא רזה ועורי לא מתוח.

שדי אינם זקורים כשדי בת 20.

יש לי כבר כמה קמטי צחוק סביב הפה, ופסים דקים של קמטים על מצחי.

עיני אינן בצורת שקד.

התחת גדול למדי.

אין לי מתניים צרות, ואין לי בטן שטוחה.

הצוואר שלי קצר מדי, גם המצח.

האף גדול מדי.

ואני נמוכה.

שיערי דליל ומקורזל.

ריח גופי כבר לא מתקתק כפעם.

אין בי חן.

על אף המאזו המטורף המשתקף מהפוסט הזה,

אני לא מאוד מזוכסיטית פיסית ואין בי יכולות אקסטרווגנטיות לתת לך.

הכוס שלי רגיש, ופטמותי נסדקות בקלות.

וגם בלוטת האמון שחוקה.

פעם הייתי אומרת שיש בי אבקת קסם.

היום אני יודעת שהיא פגת תוקף.

אין לי הרבה לתת.

אז בבקשה אל תשחק איתי.

כי יש בי תמימות עדין, שלא נפגמה למרות הכל,

ויש בי כמיהה לאמת ולמהות ולעומק.

ויש בי כח רצון והתמדה ותקווה.

ומה שיש בי ,

כל מה שיש בי–

אתן.

"היי היי תסתכל עליי, אני כמעט נופלת
היי היי זה עובר מעליי אני בורחת להרים
היי היי איך כל פעם לקראת חצות אצלי
כל החוטים כמעט מתנתקים
תסתכל עליי"

תוך כדי שיחה אתמול נפל לי האסימון לגבי התבנית.

שלבים.

קצת כמו קובלר-רוס לגבי אבל, אבל שונה.

הטריגר הוא המוות. חוסר ובחסך ענקיים. משהו בסיסי ברמת הצרכים שאיננו. 

כמו אוכל.

כמו אויר.

זה ראשוני לא פחות.

כמו אהבה וביטחון.

ואז אני מבקשת.

אבל היות ואני בכל זאת עדין אני, וטרם התדרדרתי מלבקש מכל מעין דבעי, אז לעיתים התשובה היא "לא". או "אי אפשר" או "טיימינג" או "לא יוצא" או "רחוק" או כל צורה אחרת של לא שהיא עדין "לא".

בשלב הבא אני מתחילה ליילל. 

בכתב. בפוסטים. להאזין לשירים קוראי לב ולהרהר במר גורלי. כן, זה נכתב עם קצת ציניות וחיוך כעת, אבל האמת היא שזה כלל לא משעשע. 

השלב הבא הוא להשתגע. ממש. לאבד תחושת עצמי, ותחושת מסוגלות. בהכי בסיסי של זה. להרגיש חסרת יכולת וחלשה וקטנה.

לעשות על אוטומט ולא מתוך חדוות חיים. 

לנוע על אדי דלק ולהשמיע רעשי גסיסת מנוע. פה אני כבר שקטה. אני לא מבקשת יותר. התייאשתי. פה הכאב שבי בדרך חלקלקה, במדרון שאין לו מעצור. מלבד מעצור אחד ויחיד.

השלב הבא הוא כבר בילתי נמנע.

אני ממירה מאזו פיסי למאזו נפשי. 

ואיך שאני יודעת להכאיב לעצמי. שום שולט לא יכול עלי

להלקות בי. נפשית. לכאוב אמיתי אמיתי בלב. לבכות. להרגיש סמרטוט ריצפה ועוד כל מיני כאלה מילים שלא צריך להגיד כרגע. 

אני כואבת כל מילה כזו, שאני אומרת לעצמי, בראש או בקול, בעצמותי.

אני מאמינה לי.

זה לא חוסר ביטחון. זו לא חולשה.

זה מאזוכיסם. רק קצת שונה, קצת אחר. 

אותה הגבר באדרת שונה.

אם כאבתי מספיק- אחרי זה  תגיע תקופה קצרה של שקט ואיסוף עצמי ורגיעה.

אני בכל זאת ייצור יציב, שעובד, שמקיים בית ויש לי, אולי בכלל למזלי הרב,  עוגנים כבדים ושתי רגליים על הקרקע.

לכמה זמן?

לא יודעת. זה משתנה עם כמות האושר , והחום שיש לי בחיי.

אולי עד מחר.

אולי עד שבוע הבא.

אולי עד שנה הבאה.

מעגל שכזה, שבו "לקראת חצות כל החוטים כמעט מתנתקים. 

תסתכל עלי"

שוב שיר.

משהו עובר עלי.

מעטות הפעמים שאני מבקשת הקשבה למילים.

אבל גם שיר, הוא אירוע די נדיר פה בבלוג, אף על פי שהנה וזה קרה פעמים רצוף.

אולי זה כי הבכי חנוק בתוכי.

אולי זה כי אני סתומה.

בישביל חשופית די חכמה אני יכולה להיות סתומה במיוחד.

מיפגרת.

אחרת יש דברים שאי אפשר להסביר.

כמו את הדמעות האלה היום.

שיש להן אישיות משל עצמן.

כמו את הלב שרוצה להתפוצץ בתוך בית החזה.

אני באמת צריכה לכתוב לך למה? לספר ? להסביר?

אתה יודע למה.

והמילים כל כך מיותרות.

ועושות רק נזק.

ואולי זו אני שעושה נזק.

אני זו הנזק בהוותי.

אני לא טובה בזה.

זה פשוט יפה, לא?

פשוט ונוגה וכנה ויפה.

אז איך אומר השיר?

תקנה לי פרחים.

ותחזיק לי את היד.

קח אותי לרקוד.

כל עוד יש לך את הצ'אנס.