יומן מסע

תמונות כמובן.

אלא מה?

אני משווה את היום הזה, לעומת האח שלו, בשנה שעברה.

שנה שעברה בכיתי וכאבתי.

הרגשתי והייתי - לבד ובודדה.

השנה,

אני מוקפת בכם,

באהבה שלכם,

של אלו שלצידי.

אני רוצה להגיד תודה רבה לכם.

אבל לא רק על היום.

אלא על כל חצי השנה האחרונה, 

שבה חיזקתם אותי, ותמכתם בי.

זה היה גם במילים אבל לא רק . זה במעשים שלכם. דרך הרגליים. דרך לעשות. דרך לעזור פיסית. דרך לתת כתף וחיבוק, ולמזוג כוס קפה, ולחגוג יחד את ארוחת החג.

את ואת ואת ואת ואתה ואתה.

אוהבת אתכם ומודה שאתם בחיי.

ואתה אדוני , שיחד אנחנו בונים משהו. אמיתי וחזק. שריר וקיים ואיתן. ממלא. משמח. מרגש ועוצמתי.

תודה לך. 

תודה שאתה פה איתי (למרות שאני אסון טבע מהלך),

שאתה יציב (למרות שאני רכבת הרים),

שאתה עושה לי טוב.

אוהבת אותך המונים ומודה לך שאתה בחיי.

לקראת יום הבחירות בואכה יום הולדת,

בו אני כבר 19 שנה בת 18,

אני בוחרת בי.

אני בוחרת לאהוב ולהיות נאהבת,

אני בוחרת להגיד את זה כשמרגישה, ולשמוע את זה כשנזקקת לכך,

אני בוחרת בצעדים ענקים, שיתנו סיכוי קטן לאושר שלי,

אני בוחרת בקצב שלי, 

אני בוחרת לא להסתיר- לא רצונות ולא כאבים, ולא בקשות, אל אף שזה לא קל לפעמים, על אף שמתנגש אולי עם רגשות הצד השני, למרות שמקום הנוחות שלי הוא התכנסות והסתרה, מתוך איזה אמונה/פחד/חשש שלא מגיע לי, שלא יוהבו אותי כך,

אני בוחרת ללטף ולהרגיש ליטופים,

אני בוחרת להתגעגע ולהרגיש שאני חסרה,

אני בוחרת לצחוק ולשמוח ולרקוד, בלי שיגידו לי ש"אני כבר לא בת 18",

אני בוחרת להנות ממה שאני נהינת ממנו, בלי להתנצל על זה, אני בוחרת לגנוח מהנאה, לזעוק מכאב, ולכתוב על כך אחר כך- רק כי זה מחרמן אותי.

אני בוחרת לצלם ושיצלמו אותי.

אני בוחרת להתגאות.

אני בוחרת בהתנהלות עצמאית כלכלית. קשה ככל שתיהיה לפרקים, היא שלי לגמרי ולחלוטין, והיא לא רעה בכלל, בשורה תחתונה. ודווקא מהקושי מגיע העוצמה והידיעה הכל כך פשוטה- אני יכולה לגמרי לבד. המסוגלות- מחזקת.

אני בוחרת לבעוט (איך היא אומרת?) חזק ומהר במי ובמה שעושה לי רע.

אני בוחרת להקשיב גם למילים אבל גם למעשים.

אני בוחרת במי שבוחר בי. בוחרת להיות עבור מי שגם בוחר להיות עבורי.

אני לומדת לבחור בטוב - עבורי.

ובתוך כל זה- אני בוחרת לתת לך את כולי, אדוני.

אני בוחרת בך.

הייתי שקטה יותר מהרגיל. לא הייתי מרוחקת. רק שקטה. 

אני תוהה היום אם הוא שם לב.

הכנתי לנו ארוחת ערב. 

הוא פתח בקבוק של יין לבן. 

זה לא היין שאני אוהבת אבל הוא לא היה לי פחות טעים.

ואז הוא שאל.

והתחלתי להסביר. ולבכות. ולהסביר ולבכות.

ולא יכולתי להפסיק לבכות. 

כי הרגשתי אשמה ופחד. 

הרגשתי צער ועשיתי מה שאני עושה כל כך טוב- הענשתי את עצמי. גם באותה הארוחה וגם במהלך כל  אותו היום.

ככה זה סאביות מפגרות.

הוא רק חיבק אותי.

וגרם לי להרגיש טוב.

גרם לי לסלוח לעצמי.

להרגיש שלווה.

ורק אחרי זה הצלחתי לחייך לנוכח כמה שהוא מרוצה מהסימנים השחורים שיש לי על האחוריים. 

זה כל כך נדיר שיש לי סימנים,

שזה מחייך שיש אותם.

כשהכרנו, הוא הבטיח לי שהוא יסמן אותי עם ידיו. לא עם קיין, לא עם שוט, לא עם שום כלי משחיט שהוא. עם ידיו.

הבטיח וקיים.

זן נדיר.

אני יודעת שאכזבתי אותך, ואני מתקשה להכיל את זה.

הייתי רוצה לפתור את זה ב"נשלטת בלאי".

אבל אני לא.

זה בגלל שאני לא- שאני חשה קושי גדול כל כך להכיל אכזבה שלך כלפי.

אני מבקשת סליחה.

כשדיברתי איתו בטלפון מראש הוא אמר לי שזו מסיבה של אירוטיקה, עם כל גווני הקשת המינית.

שאלתי אם גם בדסמ. 

לזכותי יאמר שוידאתי.

הוא אמר שכן.

אז התארגנו , התלבשנו והגענו.

וגילינו שהקשר בין המועדון לבדסמ היה מקרי ביותר.

זוגות זוגות של אנשים נוטפי זימה, בלי איזה ספנק אחד לנשמה. 

בלי הסאונד של הקיין חותך את האוויר.

בלי איזה עבד נרצה סוגד לרגלי מלכתו.

אני מודה שהתבאסתי. 

רציתי להיות אני ובתוך כל הוניל הזה- התקשתי. 

נוכחותו של הקולר החדש לצאוורי, חייכה אותי מצד אחד ומהצד השני, רציתי הזדמנות להרוויח אותו. לכאוב בעבורו.

ובתוך כל האפור הזה, נמנעתי  מלשחרר ולהיות פומבית.

חיכינו שהמתחם יתמלא. ואז הלכנו לעשות סיבוב. 

מעבר למתחם המיטות האדומות המאוסה והמובן מאליו, מצאנו קרוס. 

זה לא קרוס שאפשר להקשר אליו. זה קרוס בכאילו. עשוי זכוכית שחורה.  הצלפה אחת לא נכונה של הקיין וצריך יהייה לדאוג לפינוי השברים מהריצפה.

אבל הנוכחות של הקרוס שחררה אצלי משהו. כאילו אמרה "הנה, זה המקום שלך. פה זה בסדר".

התחלנו סשן.

סשן מול קהל ונילי כמעט לגמרי. קהל סקרן. 

לאט לאט הקהל סביבינו הלך וגדל וזה הרטיב אותי וגרם לי להתאמץ עוד. 

הרגשתי את המבטים שלהם עלינו, ועל הדינמיקה שלנו. הרגשתי שהם מבינים שהם צופים, הלכה למעשה- בסקס אחר.

המעבר משם לבמה המרכזית של האירוע היה קצר.

משולהבת ממנות כאב גדולות שקיבלתי, חצי עירומה על הבמה המרכזית, הכנסנו קצת פצפוצים לתוך הערב הונילי הזה.

רק אני והוא על הבמה מול כל הקהל. 

ומנהל האירוע ששומר שאיש עוד לא יעלה לשם.

בסוף הסשן,

כשממש כבר הגעתי לקצה שלי, אחרי שאני חוטפת כמעט ללא הפסקה כ 4 שעות,

הוא הוריד אותי על בירכיי ולקח לי גם את האוויר. 

בבוקר שאחרי, היום, אני חושבת שסה"כ זה היה ערב די משוגע.

אדוני,

תודה רבה לך שהיית סבלני איתי,

שאתה יודע מה אני צריכה ואיך.

ותודה על הקולר המהמם החדש שלי, שאני עונדת על צווארי בגאווה.  

אני מייללת. זה כל הקולות שאני יכולה לעשות בסיטואציה הזו.

"תסתמי ותפשקי" הוא אומר וסוטר לי על פנים הירך.

זה מורגש. הרגליים נפתחות , אבל האנסטינקט לסגור אותם שוב- מיידי.

אני מתפתלת , מתקשה להכיל את המג'יק וונד, לוחץ לי על הדגדגן, מגע גס,  מכאיב לי, מיד אחרי שגמרתי כבר. הכל רגיש מדי והמגע קשוח.

הוא שוכב לי על הבטן. הזין שלו בתוך הפה שלי, ממלא אותי עד הגרון ומונע ממני אויר. 

הגוף מקובע על ידי גופו.

הוא מזיין לי את הפה לאט, בעודו מתעלל לי בכוס עם המכשיר.

המגע של הרטט מענה ממש. אני מתרכזת להכיל אותו. זו משימה קשה.

ואז הוא מחדיר לתוכי שתי אצבעות, ואני מתפוצצת בפעם השניה .

בא לי לטבוע בעיניים הכחולות וטובות שלך.

להתחפר במקום שלי בתוך הלב שלך ולנעול את הדלת.

להתכרבל בזרועותיך החסונות.

לקחת הפסקה מהעולם,

מהעומס היומיומי שהולך ומצטבר מהעבודה הבילתי נגמרת,

מהלחץ הנבנה בשיפולי הבטן מהשבוע הארוך.

בא לי לברוח לך לתוך הנימים.

לטייל לך בתוך הסמטאות,

לעלות כל גבעותיך,

לנשום את כל פריחתך.

להפיק ממך שירה וליצוק בך מוזה.

למלא אותך כל טוב .

בא לי לתת לך את כל כולי.

קטנה כשקטנה.

שובבה כששובבה.

ותמיד אוהבת.

תמיד חמה.

איזה מזל שממש עוד רגע מגיע יום שישי.

ובשישי הזה- אתה קרוב אלי.

געגוע

אני תמיד סאבית מולו.

תמיד שלו.

לרצונו.

אז אם אני צעצוע שלו? אז כשמשחקים, הוא רשאי לשחק בי כמה ואיך שהוא רוצה.

נכון? נכון.

יש שיקראו את המשפט הבא ויראו בו אי בהירות, אי החלטה. בלבול. ויש כאלה שהוא לא יתאים להם וזה בסדר גמור.

אבל בעיני זה סאבי. 

הכי סאבי שיש.

"אדוני, בפליי מחר, איך אתה רוצה אותי- סאבית או דומית?"

(אם זה ממש ממש מעניין אתכם- אז הייתי דומית מולה. 

מולו ? אין צורך לשאול. אני סאבית תמיד).

****

קיבלתי מתנה מוקדמת ליום ההולדת הקרב ובא- בגד גוף סקסי.

והוא מהמם!

*תודה רבה!

"תחדור אותי" אני מייללת אליו אחרי שחטפתי כבר לא מעט כאב, החום עוטף את כל כולי,

מפזר הרגשה נעימה במח ובגוף.

הוא מקפל אותי ומסובב.

ואז , במכה, חודר אותי באחורי.

"רצית זין, לא?"

"כן"

"אז קחי"

הוא מותיר את הכוס שלי מיותם ונוטף.

מתחיל לזוז בתוכי, מהר,  כואב ונעים ורטוב, ובעיקר- שלו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"אני רוצה מסג"

הוא מסתובב על בטנו.

ואני מורחת מלא שמן על גבו ומעסה, מהלב.

אני לא ממהרת.

מתפתחת שיחה.

הוא מספר לי על דברים שאני לא חושבת שהוא מרבה לחלוק.

ואני מספרת לו,

איך זה שהרגשתי נח לשחרר אותו לחוות איתה, בלעדי.

מה הוא עושה בדיוק, ברמת פירוט מדוייקת, שגורם לי להרגיש ולדעת בכל נימי ועורקי, שהמקום שלי אצלו שמור.

ומה יכול לפגוע בזה. 

מה אינני יכולה להכיל כי זה משפיל אותי מדי (ולא בקטע טוב). 

ומה אני משחררת באהבה, כשקיים מה שאני צריכה.

וככל שאני מדברת יותר, בצבעים שצובעים את השמש בדם, אני מבינה על עצמי יותר. עליו. עלינו.

ועל המשהו המיוחד הזה, שהתפתח פה- שהוא יקר לי.

תודה לך על זה,

ועל הלב הענקי שלך- שמגן עלי מעצמי.