יומן מסע

בא לי להתחפר בתוך שקע הכתף שלך.

לשקוע שם.

רועדת בתוך הספייס שלי. מתעופפת למחוזות אליהם תבחר לשלוח אותי.

מבקשת לחוש אותך.

כמו שאתה יודע להיות.

איטי, אך חריף.

לא מתפשר.

לא נכנע לחולשותי,

לא עושה עליך רושם שאני משתוללת.

מכיר את תנועות גופי.

בא לי לחוש את האהבה שלך כלפי.

את כל החום והאכפתיות שיש בך, ושהם שלי אצלך בלב. שייכים לי, ללא עוררין.

בא לי להקבר בתוך ההרגשה הבטוחה הזו, כמו בתוך רחם ענק, ולא לצאת ממנה אף פעם.

בא לי אותנו.

שוב.

במקסימום.

פול קפסיטי. 

סופש מרוכז. כזה שהכוס משופשף מכאב, שאפילו הכניסה עם אצבע, מרוחה במלוא רוק וחומר סיכוך- כואבת לי.

אני שרועה לידו במיטה. גם הוא מתנשף. מביט בי בעיניו הטובות, שמדברות אלי יותר מכל. מלטף אותי.

"אני לא יכולה יותר בדסמ. אני בפול קפסיטי. זהו"

"את? יש לך מצב כזה בכלל?"

רגע לפני עוד הייתי קשורה. עוד שניה גומרת , לא גומרת - מרותקת לחלוטין.

כבר בתחילת הקשירה שם התחלתי להתנתק. רואים ושומעים את זה עלי והוא מזהה די בקלות.

הוא השתמש ואני רק הייתי. רק הגוף שלי דיבר איתו. נזל לנוכח המגע.

רק הייללות סיפרו לו על רמות הקושי.

יצאתי לרגע מתוך גופי , ריחפתי, והבטתי בנו. זה היה מראה יפה, שהשרה עלי טוב, ומילא את ליבי חום ואהבה כלפיו.

המיינד מתנקה ברגעים שכאלה מכל העומס המחשבתי התוקף אותו מעת לעת.

אני מרשה לעצמי להרהר בסטירות של יום לפני.

מטר בכל צד.

מרגישים את זה באוזן. בחלל הפה. 

סטירה אחרי סטירה. 

מורידות לי דמעות נחוצות מן העיניים.

הידיים נשלחות באינסטינקט להגנה עצמית. הוא מזיז אותן. 

וממשיך.

אני סופגת את הקשיחות שלו כולה, עטופה במילים רכות. קשה לי ומהמם לי. מרים אותי מהמקום הנמוך ששקעתי אליו. 

פול קפסיטי. 

שוכבת במיטה. מלאת זיעה, זרע,  מיץ כוס ורוק של יומיים.

בוהה בעיניו הטובות.

עיניים שמחבקות אותי, מנחמות אותי, מרוממות את נפשי. 

עיניים שקושרות את נפשי אליו. 

"את בשעה של מנוחה. אבל תגידי, נשאר עוד מהפשטידת גבינה?".

כעבור חצי שנה, אני רוצה לתת לך את הירח.

זה אפשרי, אתה יודע?

אפשרי לגדל לי כנפיים, ולתת לי מעוף.

ובתמורה אני אקטוף לך את כל הכוכבים שבשמים, את כל הכוכבים שבי, שמצמיח ליבי, שאורגות ידי.
אתה רק תצביע על הכוכב הרצוי-  ותאמר לי – בואי נגיע לשם.

תיקח את ידי.

נתחיל לצעד יחדיו. אני אצעד לצידך, או חצי צעד מאחוריך. אם תירצה אזחל.

ובצעידה הזו, המיוחד, זה יקרה. אני אתרומם מעל קשיים, מעל שריטוט, מעל חסמי עבר, מעל פגיעות, מעל חינוך נוקשה, מעל מסגרות חרותות במגירות מוחי, מעל פחדים, מעל אתגרים, מעל מה שחשבתי אני עצמי שאין בי.

אני אמריא, גבוה, ישיר.

אני אתרומם, והקולר שלי, אשר מצוי תמיד בידך, ישמור עלי, פן אתקרב מדי לשמש ואשרף.

אני רוצה לתת לך מים חיים. מתוקים. מרווים. מנצנצים מקרני השמש המטהרים אותם ללא סוף.

מים זורמים אל תוך מקווה אחד שהוא אני.
לוחצים את דפנות הכוס שלי, מרטיבים את המדבר הסהרורי.
משמנים ומקלילים את הדם שבוורידיי, שניקבה לפעימותיך.

אני רוצה לתת לך שדות ירוקים.

שדות של אירוסים, וחמניות, ונרקיסים. שדות של אילנות ועצי זית. מרבדים של דשא רך.
אין שם ורדים.
אני רוצה לתת לך שונה, והרבה וצבעוני ופורח וממלא בחמצן נדרש.

קח את האוויר שלי כולו.

אני רוצה (להמשיך) לתת לך אותי.

כשהכרנו – אמרתי לך שאני רוצה אמיתי, או לא בכלל. ש"אני לא רוצה לשמוע , אם זה לא מושלם".  אני רוצה חם מהלב. ממעמקי הרגש. אני רוצה אמת ומהות. אני לא יודעת לעשות אחרת. אני כואבת ואוהבת. זה משולב אצלי בכלל.

אני רוצה לשים את המפתחות על שולחן לסמוך על הנהיגה שלך. האיתנה. היציבה. הבטוחה.

אני רוצה להעמיק עוד. לחקור. להגיע לרזי נפש.
"לרקוד עם דמעות בעיניים".
 שלי שלך.

אני אוהבת את הקצב שלך ואני מודה לך עליו. אני רוצה עוד.
קח אותי עוד. ללא חשש. תמיד עם הפנים קדימה.
אני רוצה איתך ואותך.

אדוני.

קיבלתי מתנה ליומולדת.

זה כל כך יפהההההה.

הלכתי לאונן עם זה.

אני כבר מייללת.

שוב.

הגעתי לרגע הזה, בו תמה תקופת ההמתנה השקטה, בו אני שקטה ושתוקה ומאופקת.

הרגע הזה תמיד מגיע בסוף. לא ניתן לברוח ממנו.

אני רעבה. כל כך רעבה שזה כואב לי בעצמות, ומטריד אותי במחשבותיי. מפריע לי לעבוד ולחיות.

מרגישה את הלחץ שהצורך בונה בי בקצוות – אצבעות, מיינד, כוס. פטמות רעבות למגע ידך, ליחס לשונך ואצבעותיך. הגוף רעב למילותיך.

מיללת ללמטה אל מולך. לכאוב. מדמיינת. נזכרת. כמהה. מנטאלית ופיסית.

כמה שאני מחודדת ככה, מכווצת לגוש של צורך, פתטית וקטנה.

החיים לוקחים אותנו למחוזות שונים, והביחד שלנו, נדחה קצת. וזה ברור ומובן, ואפילו מידה מסויימת זה טוב כי זה מאפשר געגוע בריא.

אבל הגעגוע הזה – צורב אותי.

צריכה אותך. להיות אני, ככל שאני יודעת להיות אני ועוד קצת.

לאקסטרים.

לזין שלך שדורש ממני לתת לו מקום, מרחיב אותי בנקבי, לפורקנו.

כל פעם עוד קצת, עם הקולר לצווארי. עוזר לי להיות עבורך, עוד קצת. מותאמת אישית.

והספק המחלל- התרצה אותי? התרצה לקחת?

אם הייתי יכולה, הייתי פושטת את עורי ומכסה אותך בשמיכה אנושית , חמה .הייתי מראה לך איך הדם כבר רותח, איך הבעבוע חודר אותי בנשימתי.

הייתי פותחת את ראשי, עם אזמיל, חותכת לך חתיכות קטנות ממוחי הקודח, המלא זימה מהולה ברגש ותשוקה אליך.

את חלל ליבי הקטן ואת כל חדריו – יש לך זה מכבר על כף ידך.

אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת אני עצמי ממני ונותנת לך, על מגש של זהב. הייתי מתזמנת את המאזו שלי עם הסאדו שלך בתיאום מושלם וסינרגי.

אם הייתי יכולה, הייתי פחות סנטמנטאלית.

פחות רועשת לך באוזן.

פחות מציקנית.

אבל אל תבקש ממני להיות פחות שלך, פחות אני, לזאת אינני מסוגלת.

בבקשה, תכאיב לי.

"על הבירכיים, גב צמוד לקיר"

הוא לא מצווה . הוא אומר בנועם. והדיסוננס, שבין הדרישה הנוקשית, הדומית, לבין הקול הדואג, האוהב- מנגן לי בנפש. אי אפשר שלא לבצע. אי אפשר שלא לחייך בלב.

אני יורדת על בירכי לאט. כל חלק של עור בי שרוף משיזוף יתר וזה כואב. 

"לאט לאט" שומעים שהוא דואג. אבל הוא לא מוותר לי .

אני מצמידה את הגב לקיר. 

הקור שלו נעים לי לעור הצרוב.

אני מדמיינת איך אני לבטח נראית מהצד. 

כפות רגליי, גבי, ראשי- צמודי קיר.

הוא מתקרב אלי ומתחיל לזיין לי את הפה. 

הוא נדחף פנימה מצד אחד, והקיר מחזיק לי את הראש מן הצד השני. אין לי לאן לברוח. 

ריפלקס ההקאה מהדק את גרוני סביב הזין שלו. אך הוא לא מפסיק. 

אני מריירת. 

הוא מרים את ידי כלפי מעלה ומהדק אותן עם ידיו אלי הקיר. 

אני מקבלת אותן אלי. אל פי. זה לא שיש לי ברירה פיסית, אבל הנפש מקבלת בחדווה.

אני דומעת.

וזה טוב לי. להיות חור שעון עבורו.

ואני רוצה עוד מזה.

יהיה סשן מעניין היום.

"אני אוהב את הקולר הזה עליך. הוא יפה. הטבעת שלו יפה.

אני רוצה שתילבשי אותו כל פעם שזה לילה שלנו, שאנחנו יחד"

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נפגשים בחניון מוסדר, כדי לנסוע יחד ברכב אחד.

יוצאת לקראתו- שמלה, נעלים, שיער, איפור- מתוקתקת.

"אני יוצא עם זה? וואו" הוא מחמיא לי. "אבל השמלה ארוכה מדי, מה נעשה עם זה, איך נשחק בך?"

"בלי בעיה, אדוני. אני בלי תחתונים"

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ארוחת ערב , ונילית לכאורה.

אבל שום דבר בה הוא לא ונילי.

הרטיבות מצטברת לי בין הרגליים.

מחכה לרגע שהוא יחליט.

כבר עבר קצת זמן.

אבל אני אמנם  עוד לא מיללת למנה שלי, אבל החוסר כבר ניכר בגופי.

אני מבקשת.

הוא שונא שאני מבקשת. 

והנה אני מבקשת שוב.

מבקשת נורא יפה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~•••

אני בדרך כלל לא שותה.

בכלל לא.

איך זה שדווקא ביום שבו אני שותה חצי כוס יין במסעדה, דווקא אז עוצרת אותי משטרה לבדיקת ינשוף.

מזל ששתיתי מספיק מים ונחתי קצת ושזו הייתה נסיעה מספיק ארוכה.

מתחת ל 239 מיליגרם.

לרישיון שלום.

גם לנקודות.

#רק. לי. זה. קורה?!?!!?

יש בי התרגשות לענוד אותו על הצוארי.

יש בי פרפרים וחיוך ועונג.

במיוחד כשאתה רחוק יחסית, הוא מקרב אותי אליך.

נוסעת לעבודה בבוקר, נסיעה ארוכה יחסית, והוא על צווארי.

מבטי הנהגים לידי, לא נסתרים מעיני.

ואני רק מחייכת.

זה שלי.

שלנו.

קולר מעולם לא היה פיסת עור עבורי.

מעולם לא היה נטול משמעות.

זה מרגיש נכון.

וזה מרגש אותי.

במועדון של הונילים, 

סובבת אותי אליך,

חשפת את שדי.

והרמת את הקיין.

רעדתי מפחד.

אמרתי לך שאני מפחדת לעיניהם של כלל הצופים. הרמתי את ידי והראתי לך את הרעד. 

נשמתי עמוק.

והבטתי בך.

ואתה הצלפת שלוש פעמים מדוייק.

כואב.

מסמן.

על שדי.

הסימון עבר כבר, אדוני. 

אך אותו הפחד, מרטיב אותי עדין.