"על הבירכיים, גב צמוד לקיר"
הוא לא מצווה . הוא אומר בנועם. והדיסוננס, שבין הדרישה הנוקשית, הדומית, לבין הקול הדואג, האוהב- מנגן לי בנפש. אי אפשר שלא לבצע. אי אפשר שלא לחייך בלב.
אני יורדת על בירכי לאט. כל חלק של עור בי שרוף משיזוף יתר וזה כואב.
"לאט לאט" שומעים שהוא דואג. אבל הוא לא מוותר לי .
אני מצמידה את הגב לקיר.
הקור שלו נעים לי לעור הצרוב.
אני מדמיינת איך אני לבטח נראית מהצד.
כפות רגליי, גבי, ראשי- צמודי קיר.
הוא מתקרב אלי ומתחיל לזיין לי את הפה.
הוא נדחף פנימה מצד אחד, והקיר מחזיק לי את הראש מן הצד השני. אין לי לאן לברוח.
ריפלקס ההקאה מהדק את גרוני סביב הזין שלו. אך הוא לא מפסיק.
אני מריירת.
הוא מרים את ידי כלפי מעלה ומהדק אותן עם ידיו אלי הקיר.
אני מקבלת אותן אלי. אל פי. זה לא שיש לי ברירה פיסית, אבל הנפש מקבלת בחדווה.
אני דומעת.
וזה טוב לי. להיות חור שעון עבורו.
ואני רוצה עוד מזה.