יומן מסע

כמו החיבוק שלך באמצע הלילה,

אחרי ששנינו מתנשפים ומיוזעים,

פנים יריכיי מרוח בזרע שלך,

אחורי כואבים,

ידי מצוירות פסים ממתיחת החבל.

ואתה מחבק אותי חיבוק רעב, כזה שאני יודעת שחסר גם לך. נושם אותי. 

כמו הפעם ההיא שאמרת לי.

כמו הלקיחה שלך אותי באמצע היום. על ארבע. על הספה. חייתי. חזק. מתוך געגוע. כשאתה מאחורי, מרים לי את החולצה מאיזור הגב, מעביר אל מעבר לראש, כך שזה מכסה את עיני ואת אפי וחודר אותי בפה.

החולצה משמשת לך מנוף. 

כמו הקולות שיוצאים ממך שאתה מזיין לי את הפה. עמוק.

כמו העדינות שלך כלפי. שניכרת בך. הליטופים. הנשיקות. החום. המבט בעיניך. 

כמו המילים שאתה כותב, כשאתה בוחר לכתוב. לי.

כמו הנפה של קיין, בסטים, ואחרי הצריבה- המגע הממכר של כף ידך.

הנפה שמותאמת לי. שנעשית עבורי. אתה אוהב ידיים בכלל. מעדיף ידיים. מפנק אותי, במה שנדרש לי, מתוך הבנה שלך אותי. וקבלה.

יש דברים יפים כל כך בעולם, אדוני.

דברים מושלמים, בעולם שהוא כולו פרטי שלנו.

וגם היום, לא שונה משאר הפעמים- היה מושלם.

תודה

חבק אותי כאילו זה החיבוק האחרון,

וזיין אותי כאילו זה עתה השתחררת מהכלא, אחרי ריצוי גזר עדין של עשור.

קח אותי.

במילים. ובמעשים. במקלות ובליטופים.

דבר אלי

כמו הילדה שאני,

כמו הזונה שאני.

המילים שלך, רכות, נוקשות, מנזילות את חדרי ליבי דרך בין היריכיים.

תכאיב לי. 

אני צריכה שתאהב אותי.

הכי חזק שאפשר.

הכי כואב.

אני צריכה אותך.

כל כך.

מאוד.

עד בלי די.

זה נעשה מלב שלם וברגוע.

זה נעשה מתוך מקום טוב ומקבל אותך.

זה נעשה מתוך מקום של ביטחון במקום שלי תחתיך, מולך,

ומתוך אמונה , שזה לא ישנה מאומה בינינו. 

זה נעשה מתוך מקום שבו אני סומכת עליך לחלוטין.

זה נעשה מאהבה.

והופ.

ככה פתאום-

לאט ובעדינות.

כמעט בלי לשים לב.

גבול שלי,

בזנטי,

כבר לא כל כך גבול.

ואין לי הרבה מחסומים מלכתחילה.

ואתה מפשיט אותי מהמחסומים שיש.

אני מודה לך,

על תחושה של עוצמה שבנית בי.

על כוחות שצברת בי.

על אמונה בנו.

הלכה למעשה.

יום יום.

תודה.

אהבה אומרת דברים שונים לאנשים שונים.

לאהוב- זו התנהגות שונה מאחד לשני.

אישה יכולה לבגוד בבעלה, להכאיב לו כמו הגיהנום אם יגלה,  ועדין לאהוב אותו.

גם גבר.

זן עדין נחשבת אהבה?

חלק יגידו שכן .חלק שלא. חלק יגידו שאין קשר.

מה שבטוח שכולנו צמאים לרגש הזה, שאנחנו לא מצליחים להגדיר.

במשהו המיוחד הזה, שמכניס אנרגיה לנשמה שלנו.

גם אני כזו. צמאה.

גם אני צריכה לאהוב.

אבל לא בקטע של רצון או שאיפה, אלא זה ממש בבסיס הצרכים הראשי שלי. 

אני צריכה לאהוב-  להתגעגע, ולייחל, ולצפות. 

אני צריכה להרגיש וחזק.

אני צריכה תוכן. ומלל. ותכנון. ומעשים. וצומת לב. ויצירתיות.

אני צריכה שהלב שלי יתכווץ חזק ככה, לביחד. 

ואני לא יכולה לאהוב בכל מקרה או כל אחד.

אני צריכה להיות מספיק בטוחה, 

שאני מספר אחד אצלך בלב.

שאני מיוחדת לך.

שאתה כמהה אליי.

שאני חשובה לך.

שמקומי אצלך- בטוח.

אז ביום האהבה הזה, נראה לי, שהכי נכון ומדויק, יהיה להגיד לך תודה, 

על זה ש*אתה* מאפשר לי לאהוב אותך. 

♡

מזל טוב בייבי שלי.

אני נשלטת שלו. סאבית.

באמת שלו.

זה מתבטא בזה שאני רוצה שיהיה לו טוב.

בעיקר.

אני רוצה להנעים לו, ולגרום לו אושר.

אני רוצה (וגם אוהבת מאוד) לספק את הייצר הסאדיסטי שלו. אני אוהבת להרגיש אותו נהנה מגופי. 

אני אוהבת לדעת שטוב לו איתי. שמסופק לו. וחוויתי לו ונעים לו. ואדום לו בלב.

אני סאבית שלו.

אבל , בי, כשלעצמי, יש סאדיזם משלי. שטן קטן ודי מרשע שחיי בי.

ולכן אני מסשנת.

עם חום ורגש.  אבל אני מתיימרת לחשוב שזה  לא פחות אינטנסיבי כשלעצמו.

כשביקשתי ממנו לסשן נשלט, הוא הסכים. ביקשתי ממנו שיהיה נוכח.

רציתי אירוע זוגי.  אירוע מקרב בינינו, אפילו שנוכחים בחדר שלושה.

אז חיפשתי.

מי שיענה לקריטריונים שלי. הלא פשוטים. ובהתערבותה של מלאכית נמצא הטוסיק הנכון.

הוא הגיע אלי. ולאחר שיחת היכרות קצרה בשלושה, סישנתי אותו כמי שמסשנת בפעם הראשונה מבחינה ריגשית. חשתי התרגשות, עוצמה ומסוגלות.

חשתי הענקה שלו, כפי שרק נשלט מהנשמה (לעומת נשלט מהזין) יכול לעשות.

אינני מאמינה בבדסמ קר. לא עושה בדסמ מרוחק. 

נראה לי, שלא עשיתי גם הפעם. 

אבל אי אפשר שלא לחייך לנוכח הזין המזדקף מצליפת השוט. אי אפשר שלא לחייך לנוכח הטפטופים . 

הוא הכיל את הכאב שהענקתי לו. ואני , עפתי לא פחות ממנו, כילדה משחקת במגרש משחקים חדש, מגלה את כל המתקנים שיש, באישור אבא שלה, שעומד ומשגיח, ומזכיר לה דברים ושומר- גם עליה. וגם עליו.

ויש עוד מתקנים לגלות.

ואז כשזה נגמר וראשו נח בשקט בחיכי, היבטתי בעיני האיש שלי, אדוני, ולא יכולתי שלא להעריץ.

כשמציעים לגבר לצרף אישה, הרוב יסכימו. מה יסכימו? יקפצו על המציאה.  אבל לאפשר לנשלטת שלך, לסשן לעינך נשלט, לסשן ממקום טוב וחם ומחבק? לזה נדרש גבר. אמיתי. חזק. עם עמוד שדרה וביטחון.

התגאתי בו שהוא כזה.

הערצתי אותו על היכולת הזו,

ורציתי , אחרי העוצמה שהוענקה לי, לתת לו את כולי ככה. עבורו. 

רציתי לתת לו אותי, מועצמת, מחוזקת, במיטבי.

היתה לי חויה מטורפת כדומית על נשלט, סאבית של אדוני.

תודה רבה.

 נראה לי שזה צורך.

לכתוב אחרי סשן.

בעוד הנפש סוערת ולב דופק והגוף צמא למנוחה כמעט כמו שהוא רעב לאטרף.

זו היא נקודת הדמדומים שלי.

אני קצת כמו דקרון.  יורקת אש בדרך כלל, הכי פגיעה בדמדומים.

אולי כי היה קשוח במיוחד. 

אולי כי סימנת אותי, ואולי כי טעם הזרע שלך עדין מורגש לי בפה.

ואולי  כי אני כבר לא מתפלאת כמה טוב לי בידיך.

כמה למדת אותי.

כמה קשוב אתה אלי.

כמה אתה עושה לי טוב.

ןכשזה הכי כואב, הכי צרוב, איפה שם באמצע הסטים , כשהתחת כבר מתקשה להכיל ורמות הסאדיזם שלך, והדרישה ממני גבוהים כל כך,

אבל הקול שלך, רך.

הפה שלך מנשק.

היד שלך מנחמת ומפזרת אנדרופינים בי.

הסיטואציה הזו, הניגוד הזה,

החוסר רחמים הטוטאלי הזה בכאב, 

אך מול החיבוק של הנפש וההכלה של הלב-

זה בדיוק מה שאני זקוקה לו . מדויק ברמת הזיקוק האפשרית.

ועל כך, אני מודה לך.

ועל הסימנים היפים שלי כמובן.

בוא נסגר בתוך בועה.

הרבה זמן עבר. מדי.

ימים ספורים שהם זמן רב מדי.

ימים של שגרה, של השקעה במקומות אחרים, שאמנם חשובים לנו לא פחות , אך ימים של זמן שאבד שלא יכולו לחזור לאיש.

הימים אינם כשעון חול. אלא כרוח. ומה שנשב לפני רגע לא יכול לנשוב שנית. צריך לנשוב מחדש כל פעם, מתוך רצון ומתוך ציפייה, מתוך נשימה עמוקה של איפוק במעמקי הבטן.

הגוף שלי משתוקק למגע הקשוח שלך. הדורש, המכאיב. הבונה בי יכולת, כשם שהוא משתוקק לחיבוק המכיל, לליטוף , למילה החמה. אליך.

בוא נסגר בתוך בועה.

של יצר ותשוקה. של רגשות עמוקים שיוצאים מתוך אמת כנה. של שגעון וטירוף שאנחנו יכולים ליצור ולמצוא בו שמחה ומילוי נפשי המותיר אותנו מלאי אנרגיה להתמודד עם הכל.

של הסאדיזם הפסיכי שלך, של המאזו הקטן שלי.

של עוצמות של ביחד.

בוא ניסגר בתוך בועה,

כזו שמבעבעת לי בין הרגליים,

הולכת ורותחת, קשה מלהכיל,

מקבלת אותך בחום ברוך אל תוך גופי.

בוא ניסגר בתוך בועה.

המפתחות יהיו אצלך.

והקירות שלי , זכוכית מחוסמת שקופה - יהיו שלך.

וגם הדרכים בה – מפותלות , לא ברורות, מפתיעות,

וגם הסוף וההתחלה.

סגור אותי בתוך הבועה שלך, בבקשה, ואני, שמבקשת אותך כל כך, אסגר בה בהתאמה, בקבלה.

בבקשה.

בימים כסדרם, כשאתה ישן פה, אני מתעוררת לנוכח נשיקתך בחמש בבוקר. או לנוכח הזין שחודר אותי קצת מוקדם יותר, מרחיב אותי עד לסיפוקו.

זה חסר לי היום.

בימים כסדרם, אני מתעוררת מוכוונת אליך. כשכל מחשבותיי, וייצרי, ממתין לך. ללילותינו.

זה עודנו. אני בציפיה דרוכה אליך.

אתמול, כשהוצאתי את הצעצועים שלך.נו כדי לפנות לך את המזוודה לטיול שלך, נגעתי בהם בערגה.

העברתי את החבלים בחיוך. 

ליטפתי את השוט שאני אוהבת.

אבל שום דבר לא משתווה לכף היד שלך, החזקה, האיתנה, שיודעת לתת כאב, כשם שהיא יודעת להעניק עונג, להפוך אותי מעיין שוצף של מיצי תאווה.

כף ידך מלטפת,  החונקת. החודרת אליי נפשי.

אני מתגעגעת אליך, בייבי שלי.

אני מתגעגעת אליך, אדוני.

"אה מה עושים שבוע הבא, טוסיקית?"

מה שתירצה, אדוני.

מה שתגיד. 

מה שבא לך ומתחשק לך,

מה שמסקרן אותך ומלהיב אותך.

אני תמיד רוצה :) 

אני תמיד רוצה הרבה דברים.

מה נעשה? מה שתירצה, אדוני.

פפפפפפפפפ

כותבת מוחקת

כותבת מוחקת

כותבת מוחקת

ושוב.

שומע?

אני מתגעגעת ואתה חסר לי.

חשוב עלי קצת.

טוב?

♡