יומן מסע

אני רוצה להיות הכי חכמה. 

שנונה, רהוטה. כזו שקוראים בלהט, ולא מנתקים את העיניים עד שנגמרים הכתובים.

כזו שמחכים לפוסטים שלה ויש לה מיליון עוקבים. כזו שמתנסחת בבהירות, נעזרת באלגוריות ודוגמאות מרחבי העולם, ציטוטים מהספרות הקלאסית.

אני רוצה להיות הכי יפה. 

כזו שנכנסת לחדר ומסובבת אחריה את כל המבטים. האישה באדום. כזו שאתה מייחל לעצמך בחלומות הורודים בגיל 15, כשעוד לא למדת להתפשר או להתחשב בחסרונות של עצמך.

אני רוצה חזה זקור ומתניים צרות. ללא קמטי צחוק שכבר מבצבצים להם וללא פגמים. קימורים מושלמים. יופי שמקנה בטחון. יכולה לטרוף את כל העולם ושום דבר לא מתריע אותה ולא מעלה חשש. 

אני רוצה אופי חזק. קבלת החלטות ללא מורה.

לעשות. ולא רק לדבר. אני רוצה קבלות אחרי כל המילים שלי. אני רוצה קול ברור ואיתן וללא ספקות.

להיות עמוד איתן להשען אליו ואדם כזה, שידוע שאם תפנה אליו? תמיד תמיד תקבל עזרה. תמיד.

אני רוצה להיות צור ועוז.

אני רוצה להיות מצחיקה ורגישה.

תמיד יודעת מה להגיד, תמיד זה מנחם ומחייך. תמיד עם נועם ובסבלנות. תמיד עם עצה נכונה וחיבוק מזמין. 

תמיד זה בזמן הנכון ותמיד בכנות ומהלב ועם הכלה וסבלנות וללא קוצים.

אני רוצה הרבה.

אבל אני זה כל מה שיש.

והכי אני רוצה?

שתאהב אותי.

ושתרביץ לי.

אדוני.

הוא מסיים מטח של ספנקים ארוך על התחת שלי,

אני מרגישה חום גוף מתפזר בי,

הוא מרים אותי לעמידה,

משעין את הגב שלי עליו,

וחונק אותי.

תוך שניות כל האנשים במועדון נעלמים, אני רואה שחור וצונחת.

אני לא מעולפת לגמרי, אבל אני לגמרי לא שם.

אני חושבת שהתחת שלי נברא למכת כף היד שלך.

בחיי.

אחרת לא ניתן להסביר את זה.

רצף המכות שנוחת לי על האחוריים לא דומה בעוצמתו, לא לספנקר ולא לשוט.

יש לך עוצמות שקשה להכיל.

ואני משתדלת. כל פעם עוד טיפה. מחייכת אליך מבעד לקושי. מתרכזת.

וזה נראה מפעם לפעם שאני מצליחה עוד קצת.

אני חושבת שהתחת שלי נברא, להעלאה הדרגתית של הסטים שלך, אותם אתה מעביר לי. 

בחום. 

כל כך הרבה חום .

בהשקעה. 

בלמידה שלך אותי ואת גופי.

זה ממכר אותי אליך ומרחיב בי את ליבי.

זה גורם לי לרצות עוד, ממך, מאיתנו.

אני חושבת שהשובבות הילדותית שבי, נולדה לידיים המבטיחות שלך. שמאפשרות לה לעוף ולהשתולל, ומחזירות אותה בבטחה הביתה כשהכל נגמר.

אנחנו רק בהתחלה, מר חניבעל.

אבל אני לא יכולה לחכות לדעת מה צפון לנו.

תודה על סוף שבוע מדהים.

כואב וחם , ומפתיע ומחייך, ואוהב ונותן מרחב הוויה, 

תודה על התחושות שלי היום, בהן למרות העייפות, אני רוצה אליך, למרגולתיך, להיות.

תודה.

"חשופית, בואי לכאן".

טון הקול הוא כזה שאי אפשר לטעות בו. דורש. הוא בסלון ואני בחדר. אני במנוחה קלה אחרי בוקר פעיל במיוחד שלנו. אבל לנוכח הטון הזה, שאי אפשר לטעות בו- אני שומטת את השלט של הטיוי ומתייצבת מיידית.

זה נשמע נהדר "חשופית, בואי".

אני תוהה עכשיו בעודי רושמת איזה מבט היה לי כשנגלה המראה לעיני.

שמיכה פרוסה מתחת לשולחן. עבורי.

כיסא מוכן ליד להשולחן. עבורו.

מחברת הכתיבה שלו פתוחה ולידה עט כתיבה.

"תשתחלי פנימה"

"כן"

"יופי. עכשיו תמצצי".

הוא נוהג לי ברכב.

המפתחות אצלו.

שומר עלי.

אני משחקת בפון קצת לידו. סופגת פנימה את החויה שזה עתה נגמרה לה.

המכתש הגדול.

פניה נידחת בקצה הכביש, חניה של תחילת מסלול הליכה כלשהו.

לילה.

אנחנו פורסים מחצלות וסק"שים.

ביקור של פקח הרשט"ג שמדגיש - ללא אש וללא אוהלים- לא הורס לנו.

הכוכבים מאירים עלינו.

הכוכבים מאירים לנו.

אלפי כוכבים.

הוא מראה לי את שביל החלב. את כוכב הצפון.

חום הגוף שלו קרוב אלי, מחמם לי את הלב.

השקט שלו מעיר בי דאגה ונועם בו זמנית.

נותן לי מקום , ומלחיץ אותי מהמרחב שנוצר.

אבל אני למדתי להעדיף את זה כך.

מעשים.  ללא מילים.

כשנואשת למילים- מבקשת אותם.

נעים לי.

מאוד.

זה לא שלא היה שם בדסמ. היה.

 זה פשוט לא פוסט על בדסמ.

ואולי כן.

תודה רבה.

הוא קושר אותי- מתוחה. רגליים נקשרות יחד, ידיים גם. 

גוף זמין לו בתנוחה לא הכי נוחה לי. זה כשלעצמו- נעים.

והוא מנגן עלי עם ידיו.

יש לו שלל כלים שהם שלו, אבל הפעם הוא בוחר לנגן עלי רק עם ידיו.

מדי פעם, אצבעותיו נדחקות פנימה, רק כדי להביא אותי לשיא ולצפות בגוף שלי מתרסק ברגע האמת.

התסכול מוציא ממני דמעות.

זה מרחיק את המוות הקטן לנקודה שבה אני מפסיקה לקוות. לנקודה שבה אני יודעת שפורקן פיסי, לא יהיה היום.

הוא ממשיך לנגן עלי אל תוך הערפל המוכר והמתוק היורד מעל ראשי. 

ואני בטוב. 

אני באמת בטוב.

הכאב מתגבר ואני, חסרה את נחמתו של גופי, מאמצת אותו אלי. 

הוא טוב לי.

הוא חם.

הוא למד אותי בתקופה הזו לרמה שהוא יודע. בלי שאבקש.

אבל התסכול גומר עלי ואני מבקשת.

"תשתקי" -התשובה.

זה לא יבבה שיוצאת ממני. רק דמעות חרישיות.

ואז הוא מאונן אותי עד שזה כואב לי, עד שהמגע אינטנסיבי כל כך שהגוף מצייט לדרישה.

זו גמירה.

אך זו אייננה אורגזמה.

בבוקר , כשהוא מנשק אוציי מתוך שינתי לפני לכתו לעבודה, אני מודה שהוא פה 

ושהוא היה פה, איתי, את כל הלילה,

את כל הלילות האלה, שלנו, בארבעת החודשים האחרונים.

ואני עוד קצת יותר שלו.

זין שחודר אותי ב 0430 בבוקר ומעיר אותי באקסטזה מתוך שינה מתוקה, מעביר לי חשקים ליום שלם.

"שמעתי שאת לא אוהבת שגומרים" אני נזכרת בטיזינג שלו ליל אמש, על סשנים שאני מעבירה. טיזינג שנגמר באורגזמה הרוסה. שלי.

האיבר, רטוב מהמיצים שלי, נדחק לי לפה.

אני עוד קצת ישנה.

הוא קובע את הקצב.

ואז מתפוצץ לי בתוך הפה.

ואז מערסל אותי (כי יש לי עוד שעה לישון),

מנשק אותי בעודי מחוייכת ועיני סגורות ויוצא לעבודה.

"תתכונני.

יום שלישי סשן."

וזה נחמד שהיא באה.

ומרגש.

ויש כימיה נחמדה וזרימה טיבעית ונעימה בינינו.

נקי ממניירות.

ואחרי קצת קשקושים שלנו,

וסלט טעים,

ויין,

וקצת אחרי שארגנו את עצמינו למה שמתאים לנו, ללא לחץ, ובלי שסכין השעון מונחת על צוארינו,

התחלנו סשן לאט.

האמת? תחילה תכננתי סשן אחר לחלוטין. אבל זה מה שיצא משתינו היום וכנראה שזה מה שהיה צריך לקראת. 

יש משהו נורא אירוטי בלקשור. לקבע את האדם שמולך בחיבוק מתמשך וקבוע. להשקיע אותו, בעדינות, לתוך מה שיבוא, יהיה זה אשר יהיה.

אני מסיימת לקבע, ותוהה אם המח שלה שוקל את אשר יבוא באותה האינטנסיביות שבה המח שלי זומם את הצעד הבא.

זה ממכר, להעניק לה.

כאב, עונג. 

לא לגמור יפה שלי, את יכולה עוד. תתאפקי.

הונילית שלי סופגת שוט.

היא לא זזה. המכות מתגברות, מאדימות את אחוריה, והיא נותרת איתנה. ללא ניע.

ואני מתחילה לעלות את רמות הכאב.

אין חשש מפני סימון ולכן אפשר לעלות רמות כשהגבול הוא יכולת, ולא סימן. זה מקום חלומי להיות בו, שהיא מאפשרת לי לגעת בגבול שלה. שהיא סומכת עלי.

ואני לוקחת אותה לריקוד.

שוט.

וקרופ.

וספנקר.

וקיין.

הונילית שלי סופגת. הרבה.

אל תגמרי יפה שלי, אסור. תתאפקי.

כמה זמן את כבר קשורה כך? שעתיים? שלוש?

וכמה מתוך זה סופגת? שעה וחמישים דקות? שעתיים וחמישים דקות?

וכמה הצלפות ספגת, ונילית שלי? 200? 300?

את כל כך יפה כשאת עפה.

את כל כך יפה.

ככל שאני לומדת להכיר אותו יותר, כך אני לומדת לכבד ולהעריך אותו יותר.

וכבר עברה לה תקופת מה,

וכבר נתקלנו והותקלנו במהמורה אחת או שתים.

אני בועטת.

הוא לא נבהל. 

תופס אותי חזק ומצמיד אליו.

ואני לא קלה. לא פשוטה ולא נוחה לבריות.

והוא עוטף אותי בהוויה שלו , בקור הרוח, במחשבה המתונה ושקולה, וממלא אותי,

מנחית אותי למציאות,

ומזיין ממני את השטויות החוצה.

קושר אותי- כשאני מתפוררת,

מניילן אותי- כשאני נוזלת,

מחטיף לי- כשאני מיללת,

ומלטף אותי. תמיד.

עושה לי טוב .

אתה עושה לי כל כך טוב בייבי.

המון.

תודה.

תמונה ישנה מדי.

בוא נעשה עוד.

הוא מרעיב אותי כמה ימים עד שאני נוטפת למגע.

מזיין אותי קצת בכוס, מוודא שאני רטובה אפילו עוד.

מכניס לי אצבע לתחת ומורה לי לאונן.

אני מבצעת.

ואז מחזיק את פלחי התחת לצדדים.

חודר באבחה אחת,

ועוצר.

נשמתי נעתקת.

זה כואב.

ללא שמן וללא הכנה.

אבל זה כואב טוב.

הוא נותן לגוף שלי כמה רגעי התרגלות ואז מתחיל לנוע. 

אני מייללת ומאוננת.

"אני רוצה שתגמרי ככה. רק ככה".