שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

יומן מסע

פעם זה היה קובץ מחשבות.
חלון נוסף לחייה, נטול הפנטזיה, של נפש אקסהביוניסטית.
שהתפתח למקבץ חויות שדיברו לנפשי.

זה כבר מזמן יומן מסע.
לפני 7 שנים. יום חמישי, 6 ביוני 2019 בשעה 5:29

עומדים על הריצפה בחדר המקלחת.

הוא תופס אותי בידו האחת בשיער ומצמיד אותי אליו.

גבי צמוד אל חום גופו. קרוב קרוב.

זה נעים לי ואני נצמדת עוד, כמה שיכולה, כמה שיותר קרוב. אני רוצה לטבוע בו.

אני מחייכת ותוהה אם הוא רואה את החיוך. אם הוא מרגיש אותו.

אני כמעט מצליחה לחוש את קצב נשימתו.

אני מיללת. רעבה. נשימתי כבדה מהציפייה והרצון.

 

היד השנייה שלו חודרת אלי.

הוא אומן. מעביר אלי גלי חום ועונג. גלי השקעה וניסיון. גלי אהבה. מנגן עלי בקצב המדויק הזה. הנכון. הממכר. זה לא לוקח הרבה זמן.

 

המבט שלי נע מבין ההשתהות והפליאה על כמות הנוזלים היוצאים ממני והנראים בבירור על ריצפת הפורצלן של חדר האמבט, לבין המבט שלו, המשתקף אלי מן המראה.

זה מיוחד לראות אותו כך.

לרוב, אני עם גבי אליו ואינני רואה.

אבל הפעם ראיתי - את העונג שלו ממגע בי, מהעונג שהוא גורם, את התשוקה שלו כלפי כפי שהשתקפה בבירור, גם מהמראה, וגם מהנוזל הצלול שניתז על הרצפה, וכיסה אותה בשכבה עבה של צורך ופורקן.

 

אני עומדת שם משתוממת מהמראה שנגלה לעיני.

שלי. שלו.

לפני 7 שנים. יום רביעי, 5 ביוני 2019 בשעה 10:18

אפשר להתגעגע לדברים שעוד לא קרו?

להתגעגע לפוטנציאל?

 

להתגעגע למימוש שלא מומש בהוויה שלנו, אך התממש זה מכבר בראשינו וליבינו.

חימם לנו את הדם והרחיב לנו את הלב.

וצחקנו שם. והינו  וחיינו כמו מעולם לא בעבר.

 

ומשכך, איך יודעים לזהות בין עולם האמת ולבין עולם ה'לכאורה' הזה שאנחנו חיים בו.

היכן עובר הקו בין הגעגוע הגנרי הארצי, לגעגוע כמיהה שכזה, שהוא כואב בנו לא פחות וחסר בנו אולי אפילו יותר.

 

 

תחבק אותי חזק היום.

תגרש ממני את השדים ששמים את המחשבות הדביליות האלה בראשי. אלא ואחרות.

תחדור אותי. חזק חזק.

וגם אוהב.

קח אותי אליך.

שמור עלי , מפני. לפני שאני מתפזרת.

ותן לי לב. שלך. 

תן לי בטחון. בך.

 

 

חבק אותי חזק היום,

ובשתיקתי, 

הוכח לי נוכחותך בי.

היה.

 

וכן. מתגעגעת.

 

לפני 7 שנים. יום שני, 3 ביוני 2019 בשעה 3:24

איך מתפקדים אחרי לילה שכזה?

איך נוחתים לבנאליות של השגרה, לאחר התמרוממות הנפש מעלה?

איך חוזרים להיות בוגרים ואחראיים, אחרי שמותר להיות ילדה?

 

אחרי ביקור של פלא בעולם שמאיר לי את הנפש, ועושה לי זיק בעיניים?

 

 

 

תודה

לפני 7 שנים. יום שבת, 1 ביוני 2019 בשעה 5:47

לפני 7 שנים. יום שישי, 31 במאי 2019 בשעה 16:19

הוא קורא לי קטנה.

ולידו אני אכן מרגישה שכזו.

ילדה קטנה ששלו. חשובה.

הוא עוטף אותי ובעיקר - קשוב אלי. למה שקשה לי בנפש. למה ששרוט בי ולמה שאיננו בר תיקון. למה שאינני מסוגלת. ולמה שאני צריכה.

ואני אומרת לו את זה, אבל איכשהו לא נראה לי שזה שוקע- שזה שהוא ככה, גורם לי לתת. גורם לי לתת הרבה.

טוטאלית.

 

 

הוא קורא לי טוסיקית.

וזה מחייך אותי. כי זה מתוק ומחמיא. כי זה מחפיץ אותי בדרך שהיא רק שלו. ייחודית. 

אני אוהבת את זה שהוא אוהב את התחת שלי.

אני אוהבת את זה שהוא אומר את זה בקול.

זה גורם לי להרגיש נחשקת. וסקסית. ויפה.

אני רוצה להיות יפה עבורו. הכי יפה.

 

 

הוא קורא לי זונה קטנה שלי.

"איך זה להתעורר מנעיצה זונה קטנה שלי?"

 

זה מעיר, מר חניבעל. וזה גם מאיר.

קטנה וטוסיקית וזונה שלך- בוזמנית ויחדיו. 

מתחילה את היום איתך בתוכי.

מתמכרת.

בימים שבנפרד- עיני נפתחות מעצמן בחמש בבוקר, בציפיה לאותה הנעיצה. התניה. 

 

 

תתמכר גם אתה , מר חניבעל.

אלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 7 שנים. יום רביעי, 29 במאי 2019 בשעה 7:27

ואם אבוא אליך כך, איך שאני?

 

רעבה לתענוגות הגוף, לצחוק, כמהה לכאב, לחיבוק ולעטיפה, צורבת למילותיך.

 

שתוקה ודורשת.

באור מלא.

כשזה לא נוח, וממש לא מתאים.

מעיק מציק מפריע ולא מתוכנן.

 

ואם אבוא איך שאני? ללא ביגוד מיוחד ובלי הכנה מוקדמת, ללא צעצועים ולא מצועצעת.

לא מאופרת ונטולת בושם. בג'ינס שידע ימים טובים יותר וחולצה קצת קרועה.

 

אצוץ לך כך בעבודה באמצע היום. אביט אליך במבט מתחנן מהפינה.

ממתינה.

 

התגרש אותי?

או שמא תרווה את צימאוני בפינה נידחת כלשהי?

 

תיקח אותי למיטה שלך ותיקח אותי, באשר אני? את כולי. את כל מה שיש לי לתת ותדרוש עוד ממני.

 

תלפף ידיך סביב גרוני עד אשר החום השחור יעטוף אותי?

האם תשחרר אותי מעוולות עצמי?

 

האם תעניק לי שלווה? בחבלים ושלשלאות בילתי נראים, מהסוג החזק ביותר. ללא מילת ביטחון.

 

 

ואם אבוא אליך כך. בפשטות. איך שאני? בנפש לא שקטה, מחפשת תאווה ואהבה.

 

 

עדין תיקח?

 

לפני 7 שנים. יום רביעי, 29 במאי 2019 בשעה 3:33

תכלס?

זה לגמרי הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע/נראה. 

ועדין- כל הכבוד לי :)

 

 

לפני 7 שנים. יום שבת, 25 במאי 2019 בשעה 6:38

לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שיש בי סאדו.

כשההבנה נפלה- התביישתי בי.

התביישתי ברוע ובחשק הזה שקיים בי.

 

ככל שהחיבור לצד הנשלט שבי הלך וקיבל צורה, ההתעסקות בצד השולט- הלך והקשה עלי נפשית.

חשתי רע עם זה. 

עם זה שזה קיים.

ומכיון שבדסמ מעולם לא היה רק פליי עבורי, הקושי הנפשי גרם לי לנתק ממני. 

 

עד נקודת המפנה.

עד שמשהו נפתח בנפש.

משהו אמיתי בי נפתח.

ןכלל שקיבלתי את עצמי יותר, חשתי שלמה יותר, חזקה יותר. בילתי מתפשרת לדברים שלי. 

 

זו אני.

כי אמנם.יש בי לא מעט סאדו, רצון והנאה אמיתית מלהכאיב, מלמתוח גבולות, אני עדין סאבית.

של אחד.

שלך. 

 

זה אמנם חלק ממני, שלא יעלם.

ונכון שהיה לי כיף מאוד

ועדין-

חסרת לי מאוד. ואני רוצה איתך.

רוצה וצריכה.

 

ואיך שסיימנו אני והיא, חשתי צורך להיות תחתיך.

חשתי רצון שתיקח. 

חשתי שאני חזקה יותר, רק כדי שיהיה לך יותר ממה לקחת.

 

 

תודה,

לך שאפשרת לי לשחק קצת

ולך- שאתה מקבל אותי ככה, ושאתה הסאדיסט המהמם שלי. 

געגוע

 

כמה שהיא מהממת-

 

לפני 7 שנים. יום חמישי, 23 במאי 2019 בשעה 7:40

"קר לי, מר ח."

"אני יכולה בבקשה ללבוש חולצה?"

 

רק למחורת אני מעכלת כמה כח יש במשפט הזה.


מלא שנים שאני ישנה לבושה לחלוטין.
ומאז הכרתיו- אני ישנה עירומה.


אני מבקשת רשות ללבוש משהו.
אני מבקשת לא כי אני "חייבת" ולא כי אני  "רוצה".


אני מבקשת רשות, באופן טבעי כזה, כי זה מה שאני עושה כלפיך.
מבקשת.

מותירה לך את הכח להחליט. עלי.


"בבקשה."

 

 

 

 


"כן, קטנה. ובואי תתקרבי. לאן ברחת?".

לפני 7 שנים. יום רביעי, 22 במאי 2019 בשעה 5:07

יש לי משיכה לאחרונה לצד הוניל. (אני?!)
משהו בי צריך חום. ועטיפה. ואבא. (אני?!)
אולי זה הקושי המנטאלי והנפשי איתו אני מתמודדת לאחרונה. סביר להניח אפילו.
ואולי סתם ירידה במדד הצריכה (אני?! וואלה אני).

 

אולי זה כי המצאותם של סשנים והנוכחות המתמדת של כאב כל כך ער בחיינו, עד שאני לא מרגישה מחסור  לאירוע מכונן מוגדר בזמן ובשעה.
למרות שזה עדין כיף.
למרות שגם את זה אנחנו עושים (ונעשה!).

אולי כל הוניל הזה, בין כל הבדסמ שקיים, הוא גם הסיבה שהפסקת לכתוב.
אני אוהבת שאתה כותב.
אוהבת  לשוחח איתך בסוג תקשורת שכזו שהיא גם קצת אחרת.

 

אני כותבת לך.

 

"אני לא הולך לשום מקום" אמרת לי אתמול בערב כשהתפרקתי מבכי בחיבוק שלך. אחרי שביקשתי כאב. אחרי שלא יכולתי להכילו.
התפרקתי ואז השפרצת אותי וערסלת לתוך שינה מתוקה.

"יפה שלי". אמרת לי היום בחמש בבוקר כשהערת אותי לזיון ומציצה של בוקר טוב.
ברגע נדיר של חולשה עצמית -האמנתי לך. והרגשתי טוב.
ורכבתי עליך בתשוקה.
ושאבתי אנרגיות ממך כשם שאני מקווה שגם נתתי לך, לתחילתו של בוקר טוב.

 

"יום xxxxxx אני בא מוקדם. תתכונני לסשן".

חייכתי.


והרעד בתחתונים לא איחר לבוא.

הדמיון.. אוח הדימיון.

 

כוחות של הדמיון שמועצם בהיכרותך עם יכולותיך והיצירתיות הקיימת בך.

 

ונילית בתחת שלי :).

 

מתרגשת לאור המחשבה.

ומצפה.

הילדה השובבה שבי, זו שאתה יודע שאני יכולה להיות- התעוררה היום בבוקר לאור אותו זיון ונילי לכאורה.