יומן מסע

מה שקורה שם מפתיע אותי.

מהרגע שהוא מנשק אותי- זה כמו מתג.

אני חדלה להיות אני והופכת לחשו. אוטומט.

ואצל חשו זה פשוט.

הוא מבקש. אני מבצעת.

זו עיסקה פשוטה נורא שבה אין לי ואני לא רוצה say.

אין במשוואה הזו מקום לתחושות כמו פחד, חשש, לסמוך או לא.

למעשה זה חלק מהאירוע.

את סוגרת עיניים ומוסרת את המפתחות לרכב. מפה? זו האחריות שלו.

אל תבקש ממני לדבר שם.

אל תבקש ממני לחשוף רגשות שאני עצמי לא יודעת מה הם או אם הם קיימים בי.

אל תבקש ממני לתמלל הוויה.

תיגע בי איך שנגעת בי.

תדרוש את אשר אתה דורש.

אני שתוקה.

תן לי להיות אני.

ותיקח.

בבקשה.

הוא מבקש נורא יפה שלא אגיד את המילה הזו יותר.

אני יודעת שזה קשה לו לבקש.

שהוא צריך לאסוף את עצמו.

לכן, עצם הבקשה מדברת אל ליבי.

חומד,

אתה לא פחות טוב, אם משהו לא עושה לך את זה.

אתה לא פחות מסור.

אתה לא פחות טוטאלי.

ולמעשה,

כשאתה כנה פתוח איתי כך,

לגמרי חזק ועוצמתי, למרות הקושי הבנוי בך, זה עושה אותך פי כמה יותר יפה.

חזק. 

לדעתי קרה היום משהו בינינו.

דווקא כי ביקשת.

(ודעתי היא זו שקובעת.😎)

ותראה איזה סקסי אתה כשאתה מבקש

אני מרגישה את החרמנות מטפסת לי במעלה הורידים.

אני חמה.

קשוחה.

אני רוצה לשמוע יללות.

שיכאב עבורי.

שילקק.

הוא עונה קצר.

מרוחק.

לא בא לו. מרגישים.

אבל הוא עושה. הכל. לא מתווכח ולא מנהל משא ומתן. 

צעצוע.

אני יודעת מה עושה הכניעה לצד הסאבמיסיב.

אבל מה היא עושה לי?

אני מרטיבה מאוד, וגאה בו. מחייכת חיוך רע. מרגישה את עיני משנות צורה , לצורה ההיא  שבה אני מביטה בו.

ובא לי להכאיב לו עוד, ולחבק אותו לחיכי.

לכצ'ץ' לו את שריר הזין ואת שריר הלב, ולהרגיש את הכיווץ למטה אצלי.

בא לי לטלטל אותו ולהשקיט.

להנמיך בו רעשי רקע.

לחדור לו לנשמה ולקבוע שם התנחלות.

ובא לי לקחת ממך, צעצוע.

תיתן לי לקחת.

עוד.

אני אכנס לך לא *רק* אל חור התחת.

למעשה,

החדירה איננו אקט דורש, אקט לוקח.

הוא אקט נותן בכלל.

אני אעניק לך חדירה.

אני אחדור לך ללב. 

למחשבה.

להוויתך.

זה נעים לי שם בהתמסרות שלך, חומד.

נעים לי במקום שבו זה מפסיק להיות משחק והופך למהות.

ובינתיים.

קבל טיזר, למתנה שלי לך.

הוא צוחק עלי שהקפה שלי חלש...

ואני מסבירה לו שאני לא ממש נשלטת עכשיו.

מספרת לו שפעם הייתי ואיך פעם הייתי. 

אחת מטורפת.

אחת שהסאבמישן שבה זרם לה בורידים. לא עושה תכניות מגירה, לא עובר לה בראש בכלל ה'יום שאחרי'.

ועכשיו לא נשאר ממנה כלום מלבד המזו.

לא מסוגלת לתת לבה או נשמתה.

לא מצליחה לפתח אמון בצד השני ולא אמון בי, בכוחו של סאבמישן שלי.

לא מצליחה להתמסר.

זה שנותן לי כאב, אני מגלה לו, רוצה אולי יותר. אלא שאני, אינני מסוגלת.

והוא בוחן אותי. 

מדבר איתי,

מספר סיפורו, 

משתף בכאבו,

אבל גם בוחן נורא.

וכשאני קמה להכין לי עוד כוס נס הוא אומר בפשטות "היא לא מתה. הנשלטת שבך.את עדין נשלטת".

זה כואב.

כי זה נכון.

ועדין אני אינני נשלטת עכשיו.

ועכשיו בא לי להכאיב לך.

בא לי להכאיב לך כך, שמגע ידי יורגש לך בנשימות שמחיות לך את הלב.

בא להכאיב לך כך, שהכאב יחדור מבעד למעטפת החומות שלך, פנימה פנימה, 

מבעד לריגוש הריגעי ולזין המתקשח.

הגרגור יגיע לך מרזי נשמתך התמה.

ובא לי לקשור אותך.

למנוע ממך תזוזה.

הריסון  הוא חיבוק. 

מרוסן וחופשי.

יציבות ואי של שקט בים הסערה שהוא חיינו.

תחייך חומד, בקרוב.

ההמשך יבוא... 

הוא שכח אצלי את המעיל.

אז לי חם ונעים והוא קופא מקור כמה ימים עד שאחזיר לו אותו.

סה"כ הגיוני. :)

תגידו,

אם הוא קופא,

בגללי,

זה נחשב מנטאלי?

אלוף עולם.

נכון? 

וזה מחרמן אותי לראות את זה. 

זה לא הסימן שעושה לי. 

לא. 

זה הנתינה המטורפת שלו שם באותו הרגע.

וזה נכון שהיצר המזוכיסטי הוא שלו בכלל.

אבל נוצרת שם נתינה שהיא מעבר לאקט הפשוט הזה, של הכאב הנקי.

הוא נותן רגש.

נקי.

ובא לי עוד :).

אתה,

בא לי להכניס לך יד לגרון,

לעבור דרך הלב,

להגיע לבייצים,

לסחוט .

ברגש הזה, ובכאב- לתת לך ולי שלווה.

גאה בך.

תשמור עלי מפני,

תשמור אותי, אמיתי.