יומן מסע

היא אומרת לי שאני אנטי סוציאלית במיוחד לאחרונה.

היא מכירה אותי טוב. קרוב ל 20 שנה.

אם היו נותנים לה להמר, היא הייתה שמה את כל הכסף שלה על כך שהיא מכירה אותי יותר מכל אחד אחר.

אבל האמת היא שגם היא ממודרת מכל מה שרק אפשר.

אני אוהבת את המידורים שלי. הם פועל יוצא מחוסר היכולת שלי לסמוך.

הם עושים לי ביטחון ומותירים אותי לגמרי בודדה.

כנראה שאני מוצאת את זה כעונש ראוי לכל מה שאני לא מצליחה בו. 

אני רוצה להגיד לה שאני לא מוצאת מקום בטוח. גם לא אצלה. לא מוצאת מנוחה.

הלב לי דופק כל הזמן בדאגה,

והנפש לא מוצאת מרגוע

אני לא במקום שליו.

לא בנעלים נוחות.

לא יכולה לתת ככה. אין בי מה.

אבל אני אומרת לה שבסהכ ככה אני. שהיא מכירה אותי- צריכה את הלבד שלי.

היא מחייכת אלי.

תמיד היית ככה היא מסננת.

אבל זה לא נכון. 

פעם פשוט לא ידעתי למה.

עכשיו שאני יודעת- יש רק ערפל כבד, שיתפזר עם התפוגגות הגעגוע. עם סנכרון הזמנים.

יש מגע כואב ומרפא

ואוזן קשבת ששמורה לי ובעיקר לא מוותרת לי

וחבר. 

אחד.

אמיתי.

עוד מעט נגמר החורף.

הגשם כבר סיים להכות בי.

הקור גמר להעניש את עורי.

באביב כבר אין ערפל.

באביב הכל ברור.

באביב החלומות מתגשמים.

אני ייצור מיני מאוד.

תמיד הייתי.

מאז שגיליתי את נפלאות גופי. 

הייתי ילדה טובה, חננה כזו. 

כזו שמעתיקים ממנה בבגרות חמש יחידות למתמיטיקה. כזו שנותנים כדוגמא לפרויקט ההתנדבות באמצע יב', כזו שגם עובדת במקביל, כדי לממן את עצמה. 

ילדה טובה טובה.

את ההשתובבויות שלי הייתי עושה בלילה. בלי שאיש יודע או רואה. בשקט. מה לעשות, השמירה הלילית עלי הייתה מוגבלת, היה לי תקציב משלי והיו לי מעט הנאות בחיים. 

כך קרה שלמדתי להנות מגופי די מוקדם. והייתי צדה לי, בגיל מאוד מוקדם, גברים (בוגרים ממני בגיל בדרך כלל באופן משמעותי) אשר תפסו לי העין.

הייתי נהנית מהציד לא פחות מהסקס.

הייתי צעירונת.

לא הבנתי אז למה רק סקס לא מספק אותי אף פעם. 

אבל זה לא היה בילתי נעים לחלוטין וגם לא ממש נעניתי בשלילה.

ובעצם כל זה הוא תקדים. הסבר ל*כמה* אני זקוקה למין. 

ונכון, שבהנתן הבחירה - אני תמיד אבחר בבדסמ, תמיד. אבל, 

הצורך במין קיים וחזק ובוער בי. מאוד. 

לעיתים הגוף זועק לגמירה. לזין שלך. קורע אותי נפשית.

אז אתמול כשבקשה הפכה להוראה,

וידי החלה חופרת ברטיבות ההולכת וגדלה,

הגוף החל לתפס מעלה מעלה,

הנשימה עמוקה,

הפה פתוח במקצת,

הרגליים מתוחות כלפי מטה, רועדות,

במצב הזה בדיוק חשבתי- שגם עכשיו אני הכי ילדה טובה שלך. 

אתה ההשתובבויות שלי- אני לא צריכה להחביא ממך . 

ראיתי בעיני את המקל שממנו אני חוששת, וגמרתי למחזות התחת המדמם במקצת שלי. 

אני ילדה טובה. שלך. 

הדיסוננס הין הרצון במיינד, לבין המסוגלות בגוף גדול . הפער , בין המצוי לרצוי, גורם לי להווכח כמה עוד יש לי לצעוד. כמה אנחנו רק בהתחלה. 

כמה עוד יש לי ללמוד. 

זוכר שאמרת פעם, שאנחנו רק בהתחלה?

אתה שוכב על הספה לבוש לחלוטין, אני עירומה על הבירכיים על הריצפה. הראש שלי נעול אל בין רגליך, השקע הזה שנוצר בין הבירכיים , והוא לחלוטין בשליטה שלך, מאפשר לי לנשום לפרקים. 

בתנוחה הזו מותר לי בעצם רק דבר אחד אותו מותר לי- לחוש. להרגיש.

המקל נוחת לי על התחת. 

כל ההכנה שעשיתי לעצמי בראש לפני נעלמת. אני מייבבת, מקפצת. מסרבת להניח לגוף להרגע, מסרבת ליפול לתוך התודעה המתוקה. 

אני משתוללת אל בין רגליך, אבל אני נעולה. 

אתה ממשיך עם המקל.

אם רק הייתי נרגעת קצת, הייתי חשה את החום מתפשט לו בכל הגוף.  

אם רק הייתי זוכרת להגיד לעצמי, ברגע האמת, שביקשתי. שהתחננתי. ממש לא מזמן, פוסט אחד למטה בלבד 

אם רק הייתי פוחדת פחות מהאמת שלי. 

אולי הייתי מקטינה קצת את הדיסוננס הזה, שקורע אותי.

אולי הייתי צועדת עוד צעד.

אולי.

תודה אדוני.

שאתה יודע לשמוע אותי, מבעד לייללות, ולשקט התקשורתי שהוא אני. 

תודה שקשוב אלי.

ותודה שמכיר אותי כל כך טוב.

תודה אדוני.

על שיעור, שעיקרו מהות שמובנת רק למחורת, ועם אישור.

תודה על אנטימיות ממלאת ועל כך שעושים טוב.  

♡

אני עוצמת עיניים בכל הזדמנות כדי לתת מקום למפלצת המתעוררת בי.

אני מריחה את ריח הפרומונים באוויר, מרגישה את הזעה בכפות רגלי וידיי, מפלי צורך זולגים לי מהכוס. 

אני מחפשת אותך, אדוני.

מחפשת את המבט הזה, שיש לך בשיא האטרף. ההבעה משתנה למשהו, או מישהו, אחר. 

הדום מתעורר. ובשיא ערותו, אני מרגישה נאהבת- דמותי שלי מקבלת צורה למה שמותר לי להיות, למה שאני זוכה לבטא- איתך. 

המרחק והימים שעוברים מנגנים לי על הסיבולת, מותחים לי את רצועות הסבלנות, מגבירים בי את כמיהה.

הדגדגן מתנפח, והגוף זועק לסם שלו. 

מתחנן לקבל את המנה הנכספת.

כמו בקריז, המחשבות לא נותנות לי מנוח, עצבים מתוחים. 

דמותך כה חזקה מולי עכשיו.

ולא נותר בי אלא להכנע.

דמותך כה חזקה , אדוני.

אני מתגעגעת, חולמת ומבקשת.

כשכתבתי בבלוג בעבר שאני סאבית גאה, תמיד התכוונתי פנימה.

כלומר גאה בנו – על משהו שצלחנו או על כל מה שבנינו יחדיו.

גאה בי – על עמידה, על התגברות נקודתית על קושי.

והפעם , כשאני אומרת שאני גאה,

אני מדברת עליך.

נטו.

זה נכון שאתה לא יכול לעשות רע בעיני. אבל פה יש משהו שונה. אירוע מכונן ובהרגשה גם סוג של נקודת מפנה.

לראות אותך בקושי שלך, ללוות אותך בתהליך ההתלבטות שלך, להיות שם עבורך ברגעי הקריעה, בהתמודדות. להרגיש סאבית שלך אך גם שותפה. זו זכות, אדוני.

לראותך מתגבר.

לראות מתעלה,

לראותך צולח. 

יש לך מושג כמה שזה סקסי?

מה זה עושה לי בתחתונים כשאתה כך?

אני נוזלת מהמיינד החוצה

מסתובבת ומדמיינת את גופך עלי, לוחץ אותי, משאיר עלי את סימניך.

גאה, רטובה, ומצדיעה לך.

 אוח עליך!

וגם-

אני מבקשת כאב, אדוני

זוכר את התער על עורי?

אני זוכרת את המבט בעיניך. זוכרת את התכווצות ליבי. 

זה לא נחרט לי אז על גבי עורי. זה נחרט בלב.

זה לא היה דם , כי אם דבק מחבר.

 זה תמיד מתעתע- סשנים שבהם אחד מאיתנו נשאר לבוש באופן מלא.

אם אני לבושה- הרי שההתמודדות קשה עם הרצון לסיפוק מידך. הספק מנקר בי לרצון או לצורך שלך בי.

אם אתה לבוש- המשמעות היא שאני גם כואבת פיסית וגם נזקקת אליך. ושוב הספק מנקר. זה אותו הספק. הוא חי בי, הספק. אתה מבין?

הסקס הוא רק תבלין לבדסמ.

בסשן בו חרטת עלי- נשארת אתה לבוש כל הערב.

אני צריכה לדעת שטוב לך בי. 

ששמח בי.

שרוצה בי - ככה איך שאני- מינית (אולי) מדי, מוחצנת, צריכה לפעמים- כאב וקושי,  נזקקת לך, ריגשית, אוהבת.

אני סלע איתן, אדוני.

אני יציבה.

אתה לא צריך לדאוג.

תניח ראשך על גבי הכרית.

תישן שינה מתוקה ונטולת טרדות.

אלטף את גופך אליו אני כמהה.

אחמם את ידיך, אשר מהם יודעת עונג ועונג מהו.

אדע לא לבקש כשלא.

תמיד אתאמץ לתת את מה שמבקש ממני.

אינך צריך לדאוג, אדוני.

חקוק.

♡

נ.ב.

תודה על המתנה שלי.

היא מהממת.

ואני אוהבת אותה מאוד.

יושבת לידו. מסמסטלת מהריח.
מחייכת.

כואב לי התחת, ואני אחרי השפרצה אימתנית. 
אנחנו עושים אתנחתא קצרה והוא כבר אומר לי שכשנגמר לו הדרינק, שאשכב בתנוחה הרגילה עם התחת מוכן, מורם אלעל.
מנצלת את הרגע לשאלה טיפוסית לחשופית:

"אדוני, אתה יודע שאנחנו כבר שנה וחצי יחד?"
"וואלה. לא הייתי מאמין שזה יקרה. לא תיכננתי ככה".
"אבל אני כל כך נחמדה וחמודה, אדוני."
"נכון. בגלל זה נשארת".

ואני גם אוהבת אותך.

וכבכל חודש, מבקשת.

♡

התלבטתי ביני לבין עצמי אם לכתוב לך היום.

מצב אחד, זה הרי כל כך קיטשי ונדוש, ומצד שני, אף פעם לא טענתי למקוריות מיוחדת או להתבדלות כלשהי מסביבתי.

ויש גם את הבערה הפנימית הזו, שמושכת אותי בלב , בנפש ובכוס להשפריץ אהבה אליך. ויש בי כל כך הרבה אהבה אליך שרוצה למצוא לה ביטוי. שמחפשת איך לבטא, ואיך להביע.

בין כל שירי הרומנטיקה שאני שומעת היום ברדיו, לבין מחזות האהבה שלנו, כפי שבאים לידי ביטוי במציאות ובראש שלי – אין שום קשר. לא מוצאת את המילים הנכונות שם .

ויש, אשר יציצו לי בראש ויגידו שכלל לא מדובר באהבה. אלא בסטיות. בחולי. ואולי.

אולי אני משוגעת מספיק .

שורה תחתונה - זו האהבה שלנו. חזקה, איתנה, מחברת, מעשירה, גורמת לאושר, ממגרת בדידות ורעב וחלומות רעים.

היא לא דומה לכלום. 

לא לשירים הדבקים ולא לבלונים ולא לשוקולדים.

היא מהולה בכאב ענוג, פחד נדרש, בהתמסרות שלי שקיימת בי, בנדיבות הרוח שלך.

אהבה שמוצאת ביטוי בקבלה ובחברות אמת, בהדרכה ובמנהיגות.

אתה רואה את כל השחור הזה, הקיים בי. שחור שמוסתר מאחורי הרבה מסיכות של חיוכים רכים והתנהגות מאופקת וחזקה. אתה לא נבהל מזה, ולא בורח מזה.

ואני רואה לך את הטוב בעיניים, את החכמה ואת אורח הרוח, את הגבר החזק שהינך, ואת רוחב ליבך.

סימון דה בובואר אמרה שאישה איננה נולדת אישה, היא נהיית כזו.

אני אישה בזרועותיך.

בכאבי, ובשמחתי- ללא מסיכות.

אני רוצה מקרב ליבי שיהיה לך הכי טוב בעולם.

ואני אוהבת אותך.

כך.

תודה שאתה בחיי.

הוא מספר לי שמביט אל השעון ושיש לנו מלא זמן.

אני שוכבת על הריצפה. פני בתוך הכרית ואינני רואה.

"מהמתח שבי אני בעיקר חרמן על הכאב שלך אז בכלל לא נראה לי שהכוס שלך יקבל הערב טיפול.

יהיה כואב היום.  מאוד. בעיקר באיזור התחת."

ואני רואה עליו כמה שהוא רציני.

ואיזה פחד קדמוני בי פורץ החוצה מתוכי. שיני נוקשות.

הוא מתחיל לנגן.

ואני מדברת אל עצמי בראש.

מזכירה לעצמי שאני רציתי בכלל, ביקשתי והתחננתי. ואיזה מן דבר זה ליבב ככה.

אני מנסה לנשום, להכיל את עוצמות הכאב, אבל נכשלת. פעם אחר פעם.

בהפסקה הקצרה שהוא עושה, הוא מלטפף לי את התחת הכואב, חש ברטיבות הרבה ביריכיים. 

אני מרימה אליו קצת את הטוסיק כמבקשת.

"את רוצה אצבעות, סאבית?"

"מאוד אדוני"

"לא היום, בייבי. לא היום".

אחרי כמה שעות, אני עייפה.

בכיתי את כולי החוצה.

הכאב נספג בי, ואני מתעופפת במחוזות אחרים.

ואז, כשאני הכי לא מצפה לזה, הוא מצמיד אלי את המגיק ומגמיר אותי 3 פעמים.

הוא לא שוכח להמשיך לנגן עלי תוך כדי, עם הקיין.

איך הוא יודע להזיז אותי מכמה מילים פשוטות, מצמיאות.

איך הוא יודע לפרוט על הכוס שלי, כשאני במרחק של קילומטרים רבים.

איך הוא יודע לכוון את הראש שלי לדרך המחשבה הזו, השונה ,

שגורמת לי לנזול.

סשן בקרוב.

ואני מרגישה את הגוף שלי נכנס לדריכות. גלים על גבי גלים של עונג העובר בי כלל ללא מגע.

אני ממתינה לכאב שהוא מוסר לי במתנה מחושבת, המיוצרת במיוחד עבורי. רוצה בו.

ובאותה הנשימה פוחדת ממנו. פוחדת מכשלון שלי. מאי היכולת שלי. עבר זמן מה.

צריכה את הקשיחות הזו שלו, זו שמוגשת באריזה רכה כל כך, זו המגבירה את אהבתי הרבה  אליו עוד ועוד.

הגוף מבקש רגיעה, פורקן.

המיינד מבקש ספק רוע, ספק אכזריות מתוקה.

יש מערבולת בבטן.

ואני צריכה אותו כל כך.

אני מכינה את עצמי אליו.

להיות עבורינו.

אני מתגעגעת. 

ומבקשת.

על בירכיי.