יומן מסע

אפילו שמרוב שומנים ,

לא רואים את המסך :)

אוהבת אותך, סי4. ♡

כל היום אני מתלבטת איך לנסח את הפוסט הזה. 

כותבת מילה או שנים.

לא נראה לי מספיק טוב.

מורידה לטיוטא.

מוסיפה עוד חצי משפט. מלטשת.

הכל  נראה לי קטן כזה יחסית למערבולת שיש בפנים. יחסית לצורך ולהכרת תודה.

זה נראה לי לא מספיק, פשוט לבקש ממך.

זה מרגיש כאילו זה צריך להגיע עם איזה מחווה ענקית כזו, בסדר גודל ההולם אותך ,  המתאים לך. 

לא פחות מזה.

והיה לי כל כך טוב היום אדוני.

להיות שם.

איתך.

במגע עמוק, מרפא.

בליקוק ומציצה מלאי תאווה אליך.

בלי המניירות שלי.

נקייה להיות שם עבורך.

 לעשות לך טוב.

והנני  מבקשת גם כעת, בכתב.

בלי טיפה של ציניות, או גחמה-

להחזיר את קולרי לצוארי, 

ולהמשיך להיות שייכת.

לך.

יש דברים בסיסיים בעולם הזה.

למשל השמש זורחת ביום ושוקעת בלילה. 

זאבים מיללים לאור הירח המלא.

אמיתות קטנות ואבסולוטיות.

בסיסי.

אלו הדברים שמייצבים אותך.

העולם שלך יכול להטלטל מצד לצד אבל היי סמוך ובטוח שהוא עדין נמצא בשביל החלב.

אתה מקנה לי קרקע יציבה לסמוך עליה.

אתה הבסיס שלי.

סאבית

אדון

ישיבה על בירכיים

ספיגה של כאב

מבט עמוק בעניים

מאמץ

דמעה.

קרקע יציבה, מעורערת עד לכדי ספייס, עוברת רעידות של 10 בסולם הריכטר של הגוף, ומתפרצת התפרצות רותחת של לב.

כל כך הרבה לב, שהעולם מסתובב קצת מהר יותר על צירו. האוויר דחוס מדי, ממלא את הריאות בחום.

בסיס בנעשה.

ובסיס רחב יותר בנאמר.

חריטה מתקנת על גבי שריטות של שנים.

שלי.

שלך.

אין תחליף,

אדוני.

אין תחליף.

בסיסי.

אני שוכבת בתחתית הבאר הריקנית ממתינה לחום האדמה שיחמם אותי מהקור ויגאל אותי מהצמא.

עייפה מדמעות חנוקות, כמיהה מיותמת, געגוע נושן, רצון, פחד, וצורך מודחקים.

אני זו עדין אני, אותה האחת-ארוזה ומוכנה, אסופה ומרוכזת, שוחה במיץ זבל של עצמי, עד שתנקה אותי.

אגואיסטית, מכאיבה לך מעצם נוכחותי ולא מסוגלת לשחרר. לא מסוגלת לעשות את הדבר הנכון, ולא רוצה את הדבר הנכון ממך. 

וצריכה אותך, כל כך שכל שכך.

צריכה את האדון שלי, החזק, שיקבע אותי למקומי, אנוסה ללא תזוזה, חנוקה מאהבתו האלימה,  ושיפרוק את גבריותו בי איך ומתי שיבחר, שלו ולמרותו.

פוסט להעלאת המורל.

(שלי)

נ.ב

שמנתי קצת. :(

לדעתי *כןןןןן!*

מה דעתכם/ן?

זה כי בכל הנוגע לך- אני רגשנית.

רגשנית מעומק הלב שלי.

ואולי גם קצת בנאלית וצפויה מראש.

אבל לבטח איכפתית.

ואולי סתם כי התאריכים מתחברים יפה כל כך.

סימליים.

ואולי כי אני רוצה לצעוק שכולם ישמעו שיש בי אהבה והיא תנצח,

ואולי כי צעקתי את זה עד כה ואמשיך לצעוק עד שתשתיק אותי,

ואולי כי רוצה שתשמע את המציף אותי ואת העובר לי בראש, ותאמין.

תאמין לי באמת כשאני מספרת לך שאני מעריצה אותך קצת ועוד קצת ועוד קצת עם כל דקה ונשימה שלוקחת.

שרואה לך את טוב ליבך והניצוץ המיוחד בעיניים,

ששואפת לחיוך שלך,

שהצחוק שלך מדביק גם אותי ומפזר לי שבבים של אושר בנשמה.

שהמגע שלך הוא זרמים של חום מרפא שנעים לי במח ומחייה את כל הרדום בו, מחסל את כל חולה רעה בו.

ואני בכלל אבודה בך ובהווייתך.

לאורך כל כולך, מלמטה למעלה.

אתה מתנה בדמות של טוב וממלא ונכון- בתחפושת אנושית, עבורי.

ויש רק לומר לך , בכנות וללא טיפה של ציניות או הגזמה – תודה שאתה בחיי

And I know she'll be the death of me
At least we'll both be numb
And she'll always get the best of me
The worst is yet to come
But at least we'll both be beautiful and stay forever young
This I know, yeah, this I know

אני מתגעגעת אליך.

כל כך.

כל כך.

המונים.

תהיה בטוב!

הכי בטוב שאפשר.

ואני אהיה פה בישבילך למה שצריך, לאיך שצריך. 

כי זהו רצוני.

זוהי בחירתי.

כי זה עושה לי טוב.

שלך

}{

זה היה מושלם משום שאתה כזה. ומשום שאתה דואג שיהיה כך. במוחך הגאוני, בידיך המיומנות, בנפשך הרגישה.

אתה מסתכל עלי.

קשוב אלי.

אני מעריצה אותך.

מרגישה שאני נולדת מחדש שם.

אני יוצאת מתוך הגוף שלי למסע.

ואתה שומר עלי,

אני יודעת ומרגישה ששומר עלי.

אני מתנדנת שם, מצד לצד בין ידיך, לא יציבה בעליל, אני כבר לחלוטין לא שם. זה בכלל לא הגוף שלי שאתה מנדנד. זה גם לגמרי לא נדנוד. זה גבול. מעקה ביטחון. אתה.

אני מרחפת לך שם. ונוזלת. עד כדי כך שאני מרגישה את שובל של הרטיבות של עצמי.

עומדת לא עומדת.

שוכבת.

זה לא הגוף שלי. 

זה החפץ שלך שלך. חבילה בהפתעה. מריונטה בעטיפה. למרותך לחלוטין. נטולת יכולת אך יש לי הכל.

הראש שלי לא שם. 

הוא נקי ומזוכך.

מתעופף לו בענני העונג שאתה יוצר ומושך, מקשה ורוקח. מאגיה של הגוף. ואתה מרחף מעל יצירתך ומנגן עלי מנגינות רטובות.

שלמות.

זו התחושה.

מקום.

מנוחה.

אין לי מילים לתאר את זה אחרת.

שלמות

מושלם.

תודה רבה אדוני

אני עוצמת עיניים ונזכרת בסשנים האינטנסיביים יותר שלנו.

כאלה שייבבתי בהם.

שפחדתי.

שנזלתי.

שהרגשתי עטופה ואהובה.

משוחררת ומוכלת.

שעצרת כי הרגשת את הקצה,  וכי לא הצלחתי להגיד את מילת הביטחון.

הזכרונות מנחמים אותי ומחייכים.

אני יודעת שאין לי מנוס.

ממך.

מאיתנו.

אין לי דרך יציאה.

אני כבולה אליך.

ואני זקוקה לך. לכולך. לכל מה שיש בך.

וכל מה שעובר בתוכי עכשיו.

ערבוביה שלמה של רגשות קשים שמלקים בי.

חצי מהם - יעלם לשמע קולך.

חצי האחר-  יימחק למגע שלך על עורי.

אני לא מאזוכיסטית אדוני.

אבל אני זקוקה לכאב מידך, שתצייר עלי, שתשאיר לי הוכחה למחורת שלא חלמתי את שהיה, שראשי לא בדה זאת.

שתיקח אותי לקצה שלי. 

זקוקה למאמץ עבורינו.

זקוקה לתענוג שלך שבלהעניק לי.

לגמור.

להרגיש חיה.

לעשות טוב.

אני זקוקה לך כדי לנשום.

לחיות.

אני שקופה אדוני.

על אוטומט.

לגמרי מיותרת.

בכל מקום מאשר איתך.

אני, האמתית וחופשיה, קיימת רק איתך, אדוני.

בבקשה אדוני.

מבקשת להיות.

♡