יומן מסע

מאוחר בלילה.
אני לא ישנה.
יש לי יום חשוב מחר, שהוא כבר בעצם היום,  אבל אני לא יכולה לישון.

בוא נדבר על בינוניות.

בינוניות שמעצבנת אותי.בינוניות שמרתיחה לי את הדם. בינוניות שגם אני מצאתי  את עצמי מתפחלשת בה. הולכת בה לאיבוד.
בינוניות שהיא השורש של מה שהכי מפחיד אותי.

אין לי זכרונות מילדות. הם מתחילים באיזור כיתה ג או ד. די מאוחר.

אני זוכרת שבכיתה ו' (בת כמה הייתי אז 12?) עשיתי שיעורי בית עם ילדה בכיתה א תמורת 6 שקלים לשבוע. פעמיים בשבוע, שעה וחצי כל פעם.
תנך. כיעה לילדה ריאלית שנאתי תנך והיא התקשתה בו במיוחד.

אני זוכרת שאספתי שקל לשקל. כי בשוק רמלה לוד החד שבועי שהיה ליד הבית שלי מכרו נעלים. והייתי צריכה. לא היו לי. הן עלו 50 שקלים.
אני זוכרת את ההתלבטות של ילדה בת 12.אם לקנות אותן. או לקנות לעצמי חולצות טי. צבעוניות. ב 10 שקלים. גם אותן לא היו לי התלבטות של ילדה בת 12.

אני זוכרת ראש מלא כינים. לא זוכרת גיל. אני זוכרת בושה. אני זוכרת חוסר אונים.

אני זוכרת מחזור ראשון. צמר גפן גנוב ממשרד האחות הבית ספרית ונייר טואלט.

אני זוכרת שעשיתי טעות בשיעור אנגלית. טעות קטנה בסדר של האותיות.
וצעדתי הביתה ואמרתי לעצמי שאיך יכול להיות שבגיל 12 אני עושה כאלה טעויות. ואיך אי פעם אצליח לשנות את חיי ולצאת מהמקום המסריח הקר והבודד הזה שאני נמצאת בו, אם את ה א-ב אני לא יכולה ללמוד.
לא נרדמתי אותו לילה עד שהאותיות בראש היו מסודרות פיקס. אחת אחרי השניה.

בגיל 15 כבר לא גרתי בבית.

עבדתי. כל הזמן.בכל מקום שיכולתי.

אני זוכרת חופשים גדולים בהם אני עומדת עם מגהץ אדים תעשייתי  רותח. כל החברים שלי היו במופעים הקיציים בחוף צמח. אני עמדתי מול מגהץ בעבור משכורת מינימום של בני עשרה. כל קיץ. כל הקיץ.
כל קיץ כזה היה מתגבש לכדי כ- 1000 שח. בהם קניתי ספרי לימוד לשנה הבאה.
לא הייתה אז תכנית להשאלת ספרים בבתי ספר. לא יודעת אם היום יש.
אני זוכרת אותי חושבת, שאני עוד אגיע למופעים האלה. מתישהו זה עוד יקרה. מתישהו אני עוד אחיה.
יש לי זמן.

אני זוכרת איך בשנה הראשונה בתואר הראשון לא נכנסה המילגה לחשבון. לא שילמתי חשבונות כי לא היה לי ממה ופינו אותי מהמעונות.
ישנתי במועדון לימודים גדול כזה שהיה בקמפוס באיזור המעונות והתקלחתי בבריכה שהכניסה אליה לסטודנטים הייתה חינם .
בפקולטה למתימטיקה היה קפה 'חברתי'. שקל לכוס נס.
חייתי על כוס נס ליום. והייתי רעבה.מאוד.
אני זוכרת שלקחתי אוכל ללא רשות. מאחד החדרים במעונות.

למזלי זה לא היה לאורך הרבה זמן. הכסף נכנס בסוף. וגם, כמובן, חזרתי לעבוד.
ידעתי שאין לי לאן ללכת אלא קדימה. אין לי לאן לחזור. 
תמיד קדימה.
יש לי עוד זמן. יהיה לי עוד זמן לעצמי.

אין לי זכרונות ילדות,
אבל בשנים האחרונות יש לי הבזקים.
יש לי זכרון של פחד. אימה.
של נביחות כלב גדול.
של חור גדול בקיר.
של צלחת אהובה שבורה של פעוטה.
של בריחה.
של בכי.
של הסתרה.
של בדידות.
של כאב.
של מים קפואים וברווזים שתים בהם. של דם על שלג. של צרחות במעלית.

ככל שאני מזדקנת יותר, וככל שהילדים גדלים-  ההבזקים מתחדדים.

אני אומנם לא שונאת את אמא ואבא אבל גם אהבה אין בי. וגם לא געגוע.
רק רצון להתרחק.

כי לרוב זה לא זכרונות של אירועים.
זה זכרונות של רגש.

הרבה שנים חייתי על אוטומט. על רשימות  to do.
על ההישג הבאה.
על המדרגה הבאה שאני צריכה לתפס. חייבת לתפס.
על מה אני מסוגלת לאור מה שיש כרגע.
צעד אחר צעד.
יש לי עוד זמן. אני אמתין.
התעודה שלי מתואר הראשון בינונית.
בוא נדבר על בינוניות.

לא יודעת בדיוק מתי זה קרה שהחלטתי שאין לי זמן יותר. לא יודעת אם היה איזה אירוע מכונן משנה תודעה.

זה פשוט ההבנה המזוקקת והנקייה.

אין לי זמן יותר.
ואני לא אמתין עוד.

מתישהו בששנים האחרונות נפל האסימון  שהזמן ייגמר בסוף ואני לא יודעת מתי.
ואין לי מקום לאולי, למתישהו. ונגמר לי לחכות, להמתין, לתת, להלחם.
ולהתחשב.
ולהשאר נאמנה, וקמלה.
ללהסתפק במה שיש או במה שהיה כי זה נראה נכון מהצד. כי הכותרת נכונה.
לבכות לכרית בלילה.
להרגיש בודדה, חנוקה, כלואה.
לחיות בכלוב של זהב .
בוא נדבר על מה זה בינוניות. באמת באמת בינוניות

אז זה בסדר לחשוב על עצמי עכשיו.
עכשיו, כבר מותר, נכון? הרווחתי?
מותר לי לאהוב את עצמי ולנוח, ולעשות את מה שאני אוהבת וזקוקה לו?
מותר לי ללטף  את עצמי, גם אם הליטוף הוא עם המקל של אהובי?
מותר לי להיות מחובקת- עם החבל והניילון הנצמד?
מותר לי להיות נאהבת, דרך השחרור.
שחרור שאני מבינה בשפה אחרת?
מותר לי להיות אגואיסטית מספיק כדי לצרוך את הכאב שהנפש שלי צריכה?

מותר לי לרצות עוד?

מותר לי.

מחר כבר יהיה פוסט אחר, שונה.

אבל היום- בוא נדבר על בינוניות.
ועל כמה שהיא עולה.