יומן מסע

כששואלים אותי מאיפה את (בעולם האמיתי, לא בכלוב), אין לי באמת תשובה.

חצי חיוך מבוייש בואך מלא מיסתורין.

From all over

זו התשובה שלמדתי לענות.

זו תשובה הומוריסטית מחייכת.

זו גם האמת.

אין מי- "מהיכן אני".

לא היה לי בית.

שנתיים בעיר הזו, ואז עוד 5 באחרת,

ועוד 4 בנוספת, ועוד 5 באחרת,

ועוד שנתיים בעוד אחת.

ילדונת נטולת שורש תואמת את הילדה נטולת הזכרונות שאני.

מהיכן אני?

לא ברור. אני עצמי לא יודעת מהיכן אני. 

הסביבה הזו, הנוכחית, שנתקעתי בה מעל עשור היא איננה שלי. קיבלתי אותה במסגרת הנישואים ונותרתי בה בגירושים לטובת הילדים. להם כן יהיה בית וזכרונות ילדות מאושרים.

עכשיו יש לי משהו גם שהוא קצת שלי.

למעשה, יש לי סמי-בית, לא ממש, אבל מאוד קרוב- בשנתיים האחרונות.

אומרים בגיל 40 אדם חווה משבר גיל הארבעים.

אולי אצלי הוא הגיע מוקדם. בגיל 35.

אולי אז הרגשתי את החוסר של בית במיוחד.

אולי אז התחלתי לתור ללהיות שייכת.

למקום שהוא שלי. שמור לי. אצל מישהו. 

אולי עכשיו, בגיל 40, אני שוב מחפשת בית. 

בית שלם.

שלי.

אחד כזה שתואם את החיבוק הענק שלך מאתמול בערב, את המילים החמות ואת האמירה, כי חשובה גם האמירה, שאתה פה איתי. שאתה פה להשאר. שאתה רואה לנו עתיד. 

בית.

~~~~~~~~~~~~~~~

בייבי, הרגע הזה שהמיינד שלי בורח למחשבות האלה ?

זה בדיוק הרגע בו אני צריכה מכות.

רק אומרת.