בוקר של שבת יפה.
אני מתעוררת בעצלתיים והבית עוד ישן כולו.
אני אוהבת את השעות השקטות האלה.
בהן שומעים את הציפורים בחוץ ואת קולות המאוורר ומתעלמים מהצורך המתגבר לעשות פיפי.
זה מאפשר לי לסדר את המחשבות שלי.
לזקק מה בא ואיך. מה באמת באמת מתחשק לי.
ואיך אני מקדמת את זה.
לא רק בדסמית.
גם בדסמית.
זו תקופה טובה עבורי.
זה זמן מה שזו תקופה ממש ממש טובה.
בלי חוסרים.
בלי כאבים.
בלי דרמה.
בלי עצבות.
ובלי אכזבה.
אלא חויית הטוב, בכל אלמנטי החיים העוטפת אותי.
והקארמה טובה אלי- מאפשרת לי לחיוך שקט.
אם אני אמות מחר? אז ממש ממש חייתי. לא רק מינית. אבל אוהו איך שחייתי מינית.
בניתי ואהבתי והיתי מחושבת ומוכוונת מטרה.
גם משוחררת מינית וגם בייתית להחריד.
ולעתיד שמתחיל ממש עוד רגע, כשאני אקום לעשות את הפיפי המטורף הזה שיש לי כי אני לא מצליחה להתאפק יותר, אני אחכה בציפיה נקייה בלב.
עם רעל בעיניים וסכין בין השיניים.
כי יש לי עוד דבר או שניים לממש שעוד לא הספקתי.
ויש בי עוד אהבה לתת.
ואהבה לקבל.
וכי בא לי לחלוק את הטוב הזה, עם מי שטוב גם לו.
