אי אפשר להגיד שאין לי כח רצון או שאני עצלנית.
אני ממש לא.
וזה למרות שהבית שלי כולו בלאגן, ויש מלא כלים למרות המדיח, והרכב שלי הועמד פעם לתחרות בפייס -הרכב המלוכלך ביותר, על ידי חברה שלי. לא זכיתי.
כי יש לי קבלות לאמירה הזו.
יש לי תואר ראשון מהמקום בו הסטודנטים מייללים מהירח, במקצוע קשוח,
ותואר שני.
ושני ילדים שאני משקיע בהם את זמני ליבי ונשמתי,
ומשרה נושאת המון אחריות.
אני מכלכלת את עצמי וביתי בכוחות עצמי, ואני לא רק שורדת- אלא חיה ונהנת מחיי.
יוצאת למסיבות, למועדונים, למופעי מוסיקה ולהצגות.
בקיצור- יש בי כח רצון. וממש לא מעט.
אז למה אני לא יכולה לממש אותו כלפי אהבתי וחוסר שליטתי למתוק , לפחמימות ולגרעינים?
יש לי תיאוריה.
בכל אותם האספקטים שמניתי, לא משנה מה- אני חייבת להמשיך קדימה. אני חייבת לטפל בילדים, ולכלכל את הבית, ולהשקיע בעבודה.
אני חייבת להיות מחושבת ובשליטה מלאה. אנע פשוט מכירה טוב מדי , ממקור ראשון, מה יקרה לי אם לא אעשה את זה.
לא משנה אם עצוב לי. אם שמח לי. אם בודד לי. או עם אני מוקפת אור ואהבה.
המקומות היחידים בהם אני יכולה לאבד שליטה, או להרגיש עצובה, או לנחם את עצמי ולרחם על העצמי- זה בעצם במתוק.
אפילו בבדסמ שלי, לכאורה מותר "לשחרר" בו שליטה- אני מאפשרת לעצמי פורקן חלקי בלבד. מאזוכיסטי מיני. יש לזה הרבה סיבות אבל שורה תחתונה זה המצב.
כראייה תומכת לתיאוריה הזו- בתקופה הכי מאושרת בחיי שקלתי את המשקל הכי מינימלי שלי.
ועם ההבנה הזו, אני תוהה איך מישמים את כוחות כח הרצון, על מה שהראש רוצה ובוחר, ולא על מה שהחיים מזמנים ומנתבים?
