יומן מסע

אנחנו נפגשים אחרי יומיים של אטרף בעבודה. 

של סטרס הזוי ועבודה של כ 14 שעות כל פעם.

של חוסר שינה ואוכל בחטף.

אז לא פלא שכל הגוף שלי עייף ורגיש.

והחימום לוקח המון זמן. 

המון המון המון פשוט.

מצד אחד זה קשה לי מנטאלית, להיות פומבית ככה ובאמצע המועדון כשהחימום כל כך ארוך. זה מביך אותי. והמבוכה הזו, שהראש שלי עסוק בה, 

מרחיקה אותי עוד יותר מהיכן שאני רוצה להיות. 

וזה באמת לוקח הרבה הרבה זמן.

ובזמן הזה, הידיים שלי מלופפות ניילון, אחת לשניה, מחוזקת בדבק חבלה, קשורות לוו למעלה. באמצע הרחבה. 

והוא מחמם. 

~~~~~~~~~~~

אני מרגישה צורך לפרוק. מינית.

אחרי שאני כואבת , ומוכלת ומחובקת.

להתקרב עוד יותר קרוב, הכי קרוב שאפשר.

להרגיש את הלב הפועם על כף היד, ולהדק את האחיזה.

לעשות נעים. לא פחות מהנעים שחשתי אני.

~~~~~~~~~~

מסקנות מהביצה הרוטטת בתוכי עם שלט הפעלה חיצוני-

זה כיף. אבל זה לא מספיק טוב. אני צריכה גירוי קצת אחר. 

גירוי ישיר, הרבה יותר ישיר. שהוא יקבע מתי ואיך לתת לי. מסתבר שזה חשוב לי שזה יהיה הוא. 

אז ביקשתי. 

אולי ניישם בסשן הבא.

אני מקווה.

אני מאוד רוצה.

~~~~~~~~~~

אני על הקרוס, וסוף סוף אני מתחילה להכיל את העוצמות שאנחנו אוהבים. 

זה קורה ממש לאט. ובהתחלה אני מתלוננת המון. מיבבת בכלל טעויות בהצלפות קצת פחות מדויקות. אבל יש לו סבלנות. מסתבר. באופן מאוד לא תואם גיל- הוא לא מתרגש מהתלונות. מתקן, מחייך, מנשק וממשיך. 

אחרי זמן ,אני פתאום מכילה. 

"נעים לך?"

"כן. אתה רואה בעצמך, התלונות הפסיקו"