כשהייתי בצבא היה משפט כזה, נורא נורא שגור, בין מיליוני פניני לשון אחרים-
"כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים".
יש אנשים, שמתנדבים למילואים למרות שהם שוחררו כבר. בגלל גיל.
שבוחרים לחזור לבית שלהם בטווח החזית המיידי כי לא מוותרים על הבית.
יש אנשים שמסיימים יום עבודה, כי הם עובדי מל"ח (חיוני בזמן מלחמה), ואז נוסעים להתנדב, ובאמצע הלילה נוסעים עם מצרכים ורכב מלא לבסיס חיילים כזה או אחר.
"מלחמה על הבית" הוא אומר לי. כשהוא מדבר איתי בנהיגה לבסיס אחרי שאני יודעת שהיה לו לילה כמעט לבן, ושעות ארוכות בעבודה. כמעט ללא מנוחה.
אנשים אחרים, שלא צריכים צו שמונה. שפשוט מגיעים. או שמזרזים את קבלת הנשק האזרחי שלהם, ועושים שמירות פיסיות, בכיתת כוננות האזרחית ביישוב שלהם. למקרה. כי צריך לעבות את הצוות הרגיל. כי זה קרוב וכי זה הבית.
אני גאה בכם עד אינסוף!
ליבי מתפוצץ מגאווה כלפיכם.
ויש גם אנשים אחרים.
שכותבים פוסטים. ונלחמים בווטסאפ. וקוראים. ושולחים.
גברים בריאים בגילאי לחימה ,שהם לא עובדי מל"ח, בגילאי תרומה, גם אם זה לא לאחוז בנשק, גם אם זו התנדבות, גם אם זו תרומה עורפית, או שינוע, או טרמפים, או אריזה, או כל דבר אחר שתורם *למאמץ המלחמתי*.
אתם יודעים מי אתם ולאיזו קבוצה אתם שייכים.
ואם אתם בקבוצה שלא נעים לה בכסא כשהיא קוראת אותי?
קומו ותעשו משהו.
תעזרו.
תתרמו.
אם לא באקט עצמו? ברוח ובמורל. מחוץ לבית.
השירות הפסיכולוגי אומר שמותר להרגיש כל מה שאני מרגישה.
אני מרגישה שזה מאוד קרוב למלחמת קיום.
ללהיות או לחדול.
ושלא כולם מרגישים או מבינים את זה. לא רק בדרג מדיני או צבאי או ממשלתי שם האולימפוס למעלה.
גם בינינו.
בואו.
מלחמה על הבית.
