כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שבמשפחה שלהם,
הם היו ש' וש' אבא ואמא. וש' ש' ור' הילדים.
ולא יכולתי שלא לתהות למה דווקא הוא ר. כולם ש והוא ר. ובטוח הייתי שואלת אותה, אם היא הייתה.
ודמיינתי את התשובה הרכה שלה.
כל התשובות שלה היו רכות.
עם עיניים חמות מנצנצות מלאות טוב וסקרנות.
ומגע רך. וריח נעים. וקול מתוק.
הקול שלה כל כך התאים לה.
הייתי שואלת אותה עוד המון שאלות אחרות.
ומה שהיא הייתה עונה בסבלנות וברגישות, הוא היה משלים עם חיוך ובדיחה שהיא בול במקום.
אחר כך הרגשתי אשמה שעולות בי שאלות מפגרות כאלה, בזמן שעוד שניה מורידים אותם לקרקע. ואיך זה שדווקא אותם.
יש לי את ההקלטות שלה בווטסאפ ששמעתי מיליון פעם בדרך הביתה. ממקודם. מלפני השבת ההיא.
ובכיתי. לא בטוח שאני יודעת איך להפרד.
הילדה הכי יפה בגן, הולכת לישון עכשיו. והילד הכי יפה בגן, ישן לידה.
לילה טוב, יפים ואהובים.
זה לא שלום.
זו רק פרידה זמנות.
נתראה בהקדם.