ידיים ענקיות עוטפות אותי באמצע הלילה.
קבענו, אז אני לא נבהלת.
לא שמעתי את המפתח בדלת, לא שמעתי את הדלת החורקת שלי נפתחת, לא שמעתי את הצעדים המתקרבים.
למחורת הוא יספר לי שהשעה הייתה 02 בלילה וישנתי עמוק.
כן הרגשתי ידיים ענקיות, אוהבות, דואגות עוטפות את כולי, מתוך שינה לא שינה מנומנמת שכזו. כן הרגשתי ביטחון שבנוכחות שלו, שאני מרגישה רק כשאני איתו.
אחרי המלחמה הזו הוא היחיד שמצליח לתת לי ביטחון בעצם היותו. למרות שאין ביטחון באמת. חלונות רועדים מרעידים אותי באמצע הלילה לעיתים, ואי אפשר לברוח ממחשבות מפחידות כשאני משאירה את הילדים בשבת לבד בבית ויוצאת להליכה.
יש הבנה שמכרסת בי מעט לעט שאלמלא המסיבה, אלמלא הקטל שהמחבלים היו עסוקים בו במסיבה, הם כנראה היו מגיעים אלי. ואל הילדים. ולא שהייתי יכולה לעשות משהו, אבל לפחות הם לא היו לבד.
זה בטח גם סוג של טראומה. ורק הנוכחות שלו מרגיע לי את המחשבות האלה.
חייכתי מתוך שינה, ונצמדתי לגוף שלו קרוב קרוב.
ושמעתי אותו מדבר אלי ברוך בילתי נגמר.
"לילה טוב, אישה שלי."