יש מלא דברים שאני נהינת מהם בעולם הזה שלנו. המון פשוט. אבל אני ניהנת מהם ממקום של יציבות ושל ביטחון, וממקום של אמון עמוק ובילתי מעורער בצד השני ובנו. משם מגיעה לי ההתמסרות האמיתית, ובמקום הזה אני מסוגלת לתת הרבה הרבה יותר מסקס ומסשנים.
לעומת זאת, יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת להם.
לא יכולה.
לא כי אני לא רוצה או לא הייתי רוצה.
אלא כי הם מנגנים על כל הנקודות הכי כואבות שלי בנפש. עושות לי מחשבות רעות ומכרסמות בי ולא עוזבות אותי. ואפילו שהראש שלי מבין שמרבית המחשבות האלה עקרות מתוכן, הנפש שלי עדין כואבת. הלב שלי עדין נמחץ.
חסור האמון המושרש הזה שבי, בעולם סביבי, ובאנשים היקרים לי, באנשים שאני יודעת שאוהבים אותי - הוא תולדה עצובה של אכזבה ארוכת שנים ושל ראיית עולם מתמשכת שבה אני הייתי לבד. מגיל מאוד מאוד קטן. אם הייתי צריכה אהבה, הייתי צריכה לאהוב את עצמי. ואם הייתי צריכה דאגה, אפילו בסיסית ביותר, הייתי צריכה לדאוג לעצמי. ואם הייתי צריכה חיבוק, אז עטפתי את עצמי חזק.
לעיתים בכלל לא משנה מה יעשה האדם האהוב מולי. זה לא תלוי במשהו שהוא עושה או לא עושה מספיק. זה חוסר האמונה שלי בעולם מסביב. שה- WORST CASE SENARIO הוא זה שיקרה.
פסימי הוא אופטימי עם ניסיון.
ואם לעיתים קורה שאני מופתעת לטובה, אז זה זמני.
אם בן זוגי לא יהיה טוב כלפי, אני רק אגיד לעצמי ( ברור לעצמי ) - "את רואה. ידעת. כל הזמן ידעת.בסוף זה היה צפוי שזה יקרה".
אם הוא יהיה טוב כלפי, ממש ממש טוב, כמוש שהוא טוב אלי- אני אחשוד באושר שלי כל הזמן. אני אשאל אותו אם הוא מאושר. אם אני מספיקה לו. אני אבקש הרגעה וביטחון אפילו אם זה רק לרגע קצר שבו הלב שלי נח מפחדים וחששות.
והאמת היא שאני מפחדת כל הזמן. כל יום.
אני אצטרך להגיד לעצמי כמה פעמים ביום בראש " תפסיקי עם המחשבות האלה" . לפעמים זה יעבוד, ולפעמים אני אצטרך את העזרה שלו. מנטאלית. פיסית.
המקום הכאוב הזה, יש לו פתרון רק באהבה אמיתית ובזמן.
זמן אמיתי, כזה שגם אם אני בועטת, ושואלת , ומתקשה להאמין, וקשה, יש מולי סלע איתן ממש , שהוא לצידי ומבין אותי.
זה קצת דומה להורה, שלא משנה מה- לעולם לא יעזוב את הילדה שלו במצוקה, או בימים טובים. (חוץ מההורים שלי, כן?). הורים אמיתיים כאלה. שהם הורים מעבר לנייר. לתמיד.
אני חושבת שאת זה אף פעם לא היה לי, והחוסר הזה, הוא אולי חלקית למה אני כמו ששאני.
ובתוך כל זה , יש לי לב ענק לתת לך, וכח רצון ענק שיספיק לשנינו, ופעימות לב שפועמות איתך ובשבילך, וחורים שמוכנים לך בכל עת, גם כשהם לא.
יש לי ראש מלוכלך ואפכתי שהוא בישבילך,
ויש לי תרמיל של ניסיון חיים טוב ורע, שממנו למדתי, ואיתו אני מגיעה אליך כל פעם מחדש.
וכתפיים רחבות להכיל.
ומעל כל זה יש לי רצון.
בך ובנו.
ואכפת לי ממך המונים.
והלוואי שזה יספיק.
