כל פעם אני חושבת- אין. זהו. זה היה הכי טוב. אין יותר טוב מזה.
וכל פעם הפסגה החדשה מפתיעה ומדהימה אותי מחדש.
** ** ** ** **
אז אזרתי אומץ ושאלתי אותך,
את השאלה שהטרידה את מנוחתי והזינה כל מקור של חוסר בטחון שקיים בי- משעמם או מאתגר?
וכשענית לי, באלגנטיות האופיינית לך,
ודיברת אל המעגלים,
דימיינתי מחול,
ואותנו עירומים,
נעים בקצב מוזיקה,
אין לנו מושג מה השעה או איזה יום זה. אנחנו חסרי דאגות. מוטמעים זה בזה.
ההתחשבות והרוגע שבתשובה שלך הרגיע אותי.
דע
תודה לך על זה.
** ** ** ** **
בכלל, אני חושבת שהיום היה מיוחד מכמה סיבות.
היה אינטנסיבי.
היה מאתגר.
היה סוחף.
היה.
אתה.
במעלה המדרגות שאתה עוזר לי לטפס, מעלה מעלה, אט אט, העלית אותי היום מדרגה נוספת.
קילפת עוד שכבה.
ואני מרגישה במקום אחר היום.
מרחפת לי בעונג.
גאה בתוצאה.
גאה בי.
גאה בגוף שלי, שנעתר לך ונוזל לו. ומתפוצץ.
להרגשה הצריבה מידך,
לסתירות,
לסטירות,
לגמירה לקול הספירה שלך.
גאה ביכולת ההולכת והגדלה שלי לספוג.
וגאה במקומי תחתיך.
המקום הזה- חשוב לי.
חשוב בעיני לא פחות מהשאר.
נזלתי כל כך היום.
נראה לי שנזלתי את פחדי ורעבוני החוצה.
אולי אני סאבית בלאי.
ונכון, דרכי עוד ארוכה למעלה.
אבל היום אני סאבית בלאי גאה!
תודה, אדוני.
תודה רבה.
לסיום-
תמיד אני אומרת שכל מה שאתה מצלם הוא אומנות. התמונה היא האומנות.
אבל זה-
זה תיעוד.
תיעוד יקר ערך של אומנות שלך.
ואהובה עלי במיוחד-
אני
בקולרי
למרגלותיך.
