אף פעם לא שיחקתי משחקים.
לא אוהבת את זה.
כלומר נכון, אני רוצה שתכאיב, מבקשת את מתנת הכאב. לעיתים מתחננת אפילו. אבל, לעולם לא אעשה בכוונה. לעולם לא אחפש ממך עונש. לא אעשה משהו על מנת לקבל עונש.
אתה אומר שזרקתי זין.
אז אם אתה אומר- אז זה ככה.
ואם מגיע לי על זה עונש- אז אענש.
אבל דע,
היו שם מילים שלך שהענישו הרבה יותר מהעונש שלא יכולתי לשאת.
היה שם עונש כפול.
המילים שלך. האכזבה שלך ממני.
ואז האי ההצלחה שלי.
אני חושבת שאם יש כזה דבר שבירה מנטלית- אז אני הגעתי עליה היום.
מתחננת שתדע אדוני,
לא זרקתי זין
בשום שלב
חשוב לי להיות שלך ועד כה מיליתי באדיקות כל משימה, משוגעת ככל שתהיה. קשה ככל שתהיה.
מקומי תחתיך חשוב לי מדי.
אז עוד שניה אני אצליח לעצור את הדמעות.
ולזייף חיוך ענק.
ולקוות שתסלח לי.
כדי שגם אני אסלח לעצמי.
גם על זה ששכחתי, אדוני. וגם, ובעיקר, על זה שלא הצלחתי לבצע.
צעצוע מקולקל.
ועצוב.
ומקווה לסליחה.