בחושך בלילה אני הופכת שלך, עוד קצת.
זה אתה שגונב עוד פיסה מנישמתי או שזה אני שרוצה לתת לך עוד ממני?
למלא אותך בי.
להספיג בך תמצית שלי.
להטמע.
נוזלת את כולי החוצה.
לא צריך חבלים שיקשרו אותי כי הפקודה "תפשקי" עוקדת יותר.
הסטירות לכוס לא מאחרות להגיע. אני מתכווצת קצת. פוחדת.
תספרי עד שלוש.
ולרגע אני בטוחה שהסטירה השניה תגיע לפני שתסתיים הספירה. אך לא. אתה ממתין. מותח אותי עוד.
שוב
ושוב
ושוב
אתה לא שואל אם כואב לי. הכוס הנוזל שלי מספר לך כל שאתה צריך לדעת. מספר לך על אהבתי.
וכשאתה חודר אלי, גואל אותי מהפחד, מהכמיהה אליך, אני כבר שלך לחלוטין. שבויה בקסם הזה שהוא אתה. הגוף נעתר לך. מתנגן במנגינה שאתה פורט עליו. גומר פעם אחר פעם אחר פעם.
שלוש זה מספר יפה.
שלוש מיתות השייכות לך.
כבר אין הכנעה. כי אין בה צורך. כי הכל ברור ומוכתב בינינו. הכל במקום. שייך. שייכת.
החגורה משלימה את הסיפור שלנו.
"את תעשי בישבילי הכל, נכון?" אתה לא שואל. אתה אומר לי. חודר לראשי. מטפס מדרגה נוספת.
ההצלפות כואבות במיוחד.
אני מתבכיינת אבל אתה לא מוותר לי.
וכשאתה לא מוותר אני שומעת את האמונה שלך בי- את יכולה. את מסוגלת. אני שומעת בין ההצלפות, את הגוף שלך מדבר אלי חזק יותר מהן. בשלווה . בחדות. בביטחון.
ורק אז אתה עונד לי את הקולר.
שאני לא מורידה ממני עד הרגע האחרון ממש.
קולרי. מידך. אירוע קסום.
אירוע שיש בו כדי למלא אותי כוחות עד הפעם הבאה.
סאבית שלך, אדוני.
אוהבת.
וממתינה.
עד שירד הלילה עלינו, החושך המבורך שלנו. עד שיגיע העת.
ועד אז- שלך אפילו עוד יותר.
תודה אדוני.
שייכת.
