שומע את זה?
זה רק השקט שלי שרועש.
הגלים שמתנפצים לעבר שובר הגלים,
הבמבוק השורד המרשרש לשירתה של הרוח, בקצה האגם המזוהם, מיותם מנוכחותם של ציפורים.
נשימות כבדות של גוזל גוסס, הנאבק בכל כוחו על נשימתו זו ויודע שאין די בכך. סופו להטרף בידי החתול שהפיל אותו לפני רגע קט לריצפה מתוך שעשוע. הוא לא רעב, החתול.
קולות של עלים מתעופפים לאורך השדרה, ריקה מצחוקם של תינוקות, ממשחקם של ילדים. ערירית וזקנה.
ובכי חרישי.
של ספק נסיכה וספק סירנה.
שום נשיקה לא תעיר את המכוערת הנרדמת, כי הרעל בתפוח היה חזק מדי.
מנת יתר-, יזעקו הכותרות בעיתונים שלא יכתבו.
שומע?
כי אני אטמתי את אוזני.
שמתי את המנגינה הזו של השריקות מהסרט קיל ביל (לא , לא זו היפה והנוגה, אלא זו המטרידה, מהקטע עם האחות הרצחנית הרחמניה).
וגמרתי.
גמרתי כל כך חזק שנראה לי שגם אתה שמעת.
זו הייתה אורגזמה שלך.
כל כך שלך שלרגע קט גל הרעש שעבר פה הקפיא את הכל.
ורק הגעגוע חם.
בוער.
רותח.
אליך.