יומן מסע

חיכיתי לראותך השבוע.

חיכיתי יותר משבע ימים שאני ממתינה בדרך כלל.

משהו בתאריך הספציפי הזה,

ובאפשרות לבקש את הקולר ישירות ממך.

לשבת על בירכיי,

עירומה,

נוטפת נוזלים,

מצח מוצמד לריצפה.

ידי מתוחות קדימה.

והקולר,

המוסר ממני לצורך מעמד, 

מושט לך להחלטתך.

ואני הכי פגיעה שם מולך.

הכי שלך.

כשהקיין פוגע בי אני צורחת

אני ממש צורחת

אני משתוללת

אתה לא מרחם עלי

יודע שצריכה אותך כך. בילתי מתפשר.

תספרי כלבונת.

תספרי.

זה רק 36.

בתחת.

אחר כך בכוס. 

בכל זאת. יומולדת.

חבק אותי אדוני

אל תשחרר.

חזק.

זה חג. ואני צריכה אותך עלי :)

בדיוק ככה.

איך שאנחנו.

7 מיתות קטנות. גדולות. ענקיות.

ואחרי שאטרף שוכח במקצת.

והחיה שבך שבעה טיפה.

אני נמסה בין זרועותיך.

שואפת אותך לתוכי.

עוד קצת.

עוד טיפה ממך.

"זה חיבור חזק, מה שיש פה, את יודעת?"

אני רגשנית, אדוני.

קטונתי מלדעת.

רק מרגישה חוסר בך.

רק מרגישה צורך.

רק האוויר דליל מדי בלעדיך

והצלילים אינם מלודים ללא קולך.

תודה לך אדוני.

על קולרי.

עליך.

על היום.

}{