לפני 8 שנים. יום שבת, 25 באוגוסט 2018 בשעה 15:56
אי השקט המעכל בתוך הבטן שלי גדל והולך.
הסערה הפנימית איננה שוכחת ולא נותנת לי מנוחה.
בלי שמתדלקים אותה, התקווה הולכת ומתה. ענני האשליה מתפזרים וחומה המנחם של שמש מתחלף ברוחות קרירות של סתיו.
ורק הפסים של המקל מקנים תחושת הקלה זמנית.
כמותם הולכת וגדלה עלי.
סוג של סם.
גם היום הם ציירו עלי, לא מוותרים לי.
נותנים לראש להתמודד עם משהו אחר, שמוכר לו כבר, משהו קל יותר.
עוד קצת ספטמבר.
זה כבר יהיה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, ממה שאתה עצמך חשבת עלי.
בספטמבר יהיה לי מותר.
אני מרשה לי.
מתנה שלי לעצמי.
אם כבר כאב, אז שיהיה יפה.
אם כבר כאב, אז בלי בדידות, לא עוד.
אם כבר בריחה אז עד הסוף.
אני צריכה. אז אבקש.
פשוט לא?
מתנה.
הלוואי והייתי כזו זונה קרה.
אבל, אם כבר כאב אז שיהיה יפה.