קמתי רעה ורעבה.
אני רוח סערה.
אני רוצה למחוץ, להכאיב, למשוך, לנשוך, לקחת.
להשתמש, לגמור.
"אני באה היום או אתה צריך קצת הפסקה ממני?"
אני מקלידה ומודה לאלוהי ההאנגאאוטס שזה לא מעביר גם את הטון.
אני יודעת שהוא צריך קצת הפסקה.
זמן עם עצמו אחרי סשן אינטנסיבי.
אבל אני צריכה לקחת עכשיו. ממש עכשיו בזה הרגע.
והוא גם יודע להגיד לא כשהוא צריך. בנימוס, ויודע. למדתי זאת כבר ולכן אינני חוששת לסמוך עליו.
אני לא מאוננת.
אני מגיעה אליו רעבה.
יש לנו חצי שעה. זה הזמן של השיעור הפחות חשוב ושום רצון לגמירה שלי לא יגרום לי לגרום לו לפספס לימודים.
ה90 שהבטיח לי חשוב לי מדי.
אני מוחצת לו את הבייצים.
הוא מייבב.
כל יבבה כזו גורמת לי ללחוץ קצת יותר.
זה מעמיד לו.
העמידה הזו שלו, מלאה זקופה וחצופה, מחייכת אותי.
אני סוטרת לזין שלו וממהרת למחוץ שוב את הבייצים.
"תוריד לי את הנעל."
הוא מבצע.
זה מגף ארוך ולוקח לו כמה שניות של תפעול בהן המח שלי עבר את נקודת העל חזור. אני הולכת על זה.
בורחת לו נשיקה קטנה לרגל ואני מחייכת. אני מרשה.
"על הריצפה."
הוא מבצע.
אני מורידה את חצי המכנס.
אין לי זמן או צורך ליותר.
"אתה לא עוצר עד שאני גומרת"
הוא מהנהן ומבקש רשות.
אני מרשה.
זה לוקח לי זמן ואני לא מאשרת לו לעצור.
זה לא מנח שנוח לו. אבל זה פחות מעניין אותי כרגע.
כרגע זה עבורי.
מדי פעם, אני דוחפת את הראש שלו צמוד יותר אלי ומרגישה את המלחמה שלו לכל טיפת אוויר. זה מחרמן אותי עוד ואני מתפוצצת לו בתוך הפה.
הוא מחייך.
רואים שהוא מרוצה מעצמו.
גם אני מרוצה ממנו.
תוך 10 דקות אני כבר לא שם.
סיימתי עם הצעצוע להיום.
