זה סשן של בכי.
3 שעות של בכי בילתי נשלט כמעט בעוד איתו, ועוד שעתיים של בכי לבדי.
המבט שלי אל תוך עיני במראה ופקודה עצמית בילתי מתפשרת "תירגעי" לא מוציאות אותי מהמצב הנפשי הזה שאני שרויה בו.
מה יצא ממני אתמול? אלו רגשות?
אינני יודעת לאמר גם היום. אולי עם הזמן אדע.
אנחנו נכנסים לתוך הסשן ואני מחליפה בגדים.
הרגשות גואשים בי כבר אבל אני מקווה שמדי הזונה שלי יוציאו אותי מזה.
זה לא עובד.
הוא מתחיל חימום. אני מתחילה בכי חרישי. אין קולות עדין והשיער הסתור מסתיר את דמעותי.
הגאג קשור חזק מדי ודמעות שנופלות מתערבבות עם הרוק.
הוא קושרת אותי למתקן עם ידיים למעלה.
אני בוכה בכי יבבות כבר ואי אפשר להסתיר את זה.
הוא דואג.
שומעים בקולו.
אבל אני רוצה להמשיך.
אז אני סופגת.
קיין.
הרבה קיין.
צריבה מוכרת ואכזרית.
ספנקר.
וקרופ.
אני לא רוצה מנוחה.
אני לא סופרת. אין לי מושג בכמה אנחנו או מתי תגיע הפסקה. אבל גם אין לי בה צורך.
אני לא רוצה הפסקה.
אני לא רוצה חיבוק מנחם או חום.
אני רוצה לשקוע, אני רוצה שיגיע שלב התתמודדות בגוף, בו הכאב גורם לי לאנדרופינים ומאפשר לי לעוף. עוד קצת אני אומרת לעצמי. זה תיכף בא.
אבל השלב הזה לא מגיע.
כנראה שהבכי מונע ממני.
אין רגיעה היום. ואין עונג.
יש כאב.
הרבה כאב, אולי מדי אבל אני לא אומרת כלום.
כשהוא חודר אלי, זה העונג היחיד שאני חשה. הוא פיזיולוגי.
מנותקת מעצמי, מלאה וכואבת באחורי, אני מייחלת לגמירתו.
הוא רוצה לחבק אותי אחרי.
אני רוצה לבד.
ובשקט.
מה יצא ממני שם אתמול?
לאן נעלמתי?
#סגור לתגובות.