הוא קורא לי קטנה.
ולידו אני אכן מרגישה שכזו.
ילדה קטנה ששלו. חשובה.
הוא עוטף אותי ובעיקר - קשוב אלי. למה שקשה לי בנפש. למה ששרוט בי ולמה שאיננו בר תיקון. למה שאינני מסוגלת. ולמה שאני צריכה.
ואני אומרת לו את זה, אבל איכשהו לא נראה לי שזה שוקע- שזה שהוא ככה, גורם לי לתת. גורם לי לתת הרבה.
טוטאלית.
הוא קורא לי טוסיקית.
וזה מחייך אותי. כי זה מתוק ומחמיא. כי זה מחפיץ אותי בדרך שהיא רק שלו. ייחודית.
אני אוהבת את זה שהוא אוהב את התחת שלי.
אני אוהבת את זה שהוא אומר את זה בקול.
זה גורם לי להרגיש נחשקת. וסקסית. ויפה.
אני רוצה להיות יפה עבורו. הכי יפה.
הוא קורא לי זונה קטנה שלי.
"איך זה להתעורר מנעיצה זונה קטנה שלי?"
זה מעיר, מר חניבעל. וזה גם מאיר.
קטנה וטוסיקית וזונה שלך- בוזמנית ויחדיו.
מתחילה את היום איתך בתוכי.
מתמכרת.
בימים שבנפרד- עיני נפתחות מעצמן בחמש בבוקר, בציפיה לאותה הנעיצה. התניה.
תתמכר גם אתה , מר חניבעל.
אלי.
