יומן מסע

"אתה לא צריך לבקש כלום" אמרתי לו לפני כמה ימים.

"אתה רק צריך לפתח בי סאבמישן."

~~~~~~~~~~

תחילת סשן.

-"אתה יודע, כשקבענו @$#$#, זה כשאנחנו 4 חודשים יחד" אני אומרת ומחייכת.

-"כן. אני יודע"

-"איך אתה סובל אותי, זה לא ברור.."   זה רק חצי טיזינג. אני קשה. אני יודעת. ותמיד יש בי את הפחד שככל שהוא יגלה אותי יותר, כך הוא ירצה אותי פחות.

-"אני פשוט מרביץ לך לפעמים".

~~~~~~~~~~

על הבירכיים על הספה .

עירומה.

ידיים לצידי המשענת.

יד נקשרת לכל רגל של ספה.

מקובעת.

כמה ספנקים זריזים לחימום האחוריים.

ואז קיין.

מקל עץ באורך של כ 1.2 מטר. כוח המתפתח בקצה במקל, במתפתח ממומנט שכזה- אכזרי.

סטים של 7.

כמה? אין לי מושג.

כמה זמן עבר? אין לי מושג.

"את בסדר?" מדי פעם נשמעת השאלה ברקע בין קולות של ריכוז לקראת המכה הבאה.

"צריכה מים?" - לא.

"צריכה  הפסקה?"-לא.

הראש הכבד שלי זז לתשובה.

לא מדברת.

אני ממש ממש בסדר.

בבקשה אל תפסיק.

קח אותי עמוק יותר אל הנודע. 

זו דרך חתחתים אבל אני מסוגלת לה.

אני כל כך בסדר ששום הרגשה בעולם לא יכולה להשתוות לבסדר הזה.

אני לא בתוך גופי, כולי מרוכזת ומכונסת, ראש נפש ואפילו גוף, לתוך בועה קטנה שהמיינד שלי יצר עבורי. ואתה לוקח אותי ביד לטיול. מוביל.

שום דבר לא משתווה לי להרגשה הזו שאתה מעניק לי.

רכיבה בהרכבת הרים של סמי גוף טבעיים.

קיין

ואתה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תודה, מר חניבעל.

לא אמרתי מספיק באותו ערב.

וגם לא אחריו.

למרות הקושי הנקודתי יום אחרי, זה היה סשן מטורף וטוב,  ותודה לך עליו.

}{