אני כבר מייללת.
שוב.
הגעתי לרגע הזה, בו תמה תקופת ההמתנה השקטה, בו אני שקטה ושתוקה ומאופקת.
הרגע הזה תמיד מגיע בסוף. לא ניתן לברוח ממנו.
אני רעבה. כל כך רעבה שזה כואב לי בעצמות, ומטריד אותי במחשבותיי. מפריע לי לעבוד ולחיות.
מרגישה את הלחץ שהצורך בונה בי בקצוות – אצבעות, מיינד, כוס. פטמות רעבות למגע ידך, ליחס לשונך ואצבעותיך. הגוף רעב למילותיך.
מיללת ללמטה אל מולך. לכאוב. מדמיינת. נזכרת. כמהה. מנטאלית ופיסית.
כמה שאני מחודדת ככה, מכווצת לגוש של צורך, פתטית וקטנה.
החיים לוקחים אותנו למחוזות שונים, והביחד שלנו, נדחה קצת. וזה ברור ומובן, ואפילו מידה מסויימת זה טוב כי זה מאפשר געגוע בריא.
אבל הגעגוע הזה – צורב אותי.
צריכה אותך. להיות אני, ככל שאני יודעת להיות אני ועוד קצת.
לאקסטרים.
לזין שלך שדורש ממני לתת לו מקום, מרחיב אותי בנקבי, לפורקנו.
כל פעם עוד קצת, עם הקולר לצווארי. עוזר לי להיות עבורך, עוד קצת. מותאמת אישית.
והספק המחלל- התרצה אותי? התרצה לקחת?
אם הייתי יכולה, הייתי פושטת את עורי ומכסה אותך בשמיכה אנושית , חמה .הייתי מראה לך איך הדם כבר רותח, איך הבעבוע חודר אותי בנשימתי.
הייתי פותחת את ראשי, עם אזמיל, חותכת לך חתיכות קטנות ממוחי הקודח, המלא זימה מהולה ברגש ותשוקה אליך.
את חלל ליבי הקטן ואת כל חדריו – יש לך זה מכבר על כף ידך.
אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת אני עצמי ממני ונותנת לך, על מגש של זהב. הייתי מתזמנת את המאזו שלי עם הסאדו שלך בתיאום מושלם וסינרגי.
אם הייתי יכולה, הייתי פחות סנטמנטאלית.
פחות רועשת לך באוזן.
פחות מציקנית.
אבל אל תבקש ממני להיות פחות שלך, פחות אני, לזאת אינני מסוגלת.
בבקשה, תכאיב לי.
