זה היה אמור להיות פוסט על כמה שמתחשק לי לאקסטרים.
בין אם זה בצד הנשלט שלי, המזוכיסטי נורא,
ובין אם זה בצד השולט, אל מול זה המתמסר אלי..
זה היה אמור להיות פוסט על כאב, חדירות, ועל גמירות ועל זעקות ועל התניות שבסיסן בלרצות עוד.
אני יכולה ללמד אותך על לרצות עוד. אני המצאתי את "לרצות עוד", וליטשתי וזיקקתי ובניתי והעצמתי עד שזה קיבל חיים משל עצמו.
זה היה אמור להיות פוסט אפל על תשוקות ורצונות והכל ידוע ונכון אבל בעצם- יש לי חוזה עם מנהל קרקס גדול.
ובסופו של יום-
תעריץ אותי.
את האדמה שאני הולכת עליה.
את המילים שיוצאות לי מהפה.
את ריחו של גופי,
את מגע שיערי.
אל נשיקותי ואל הנשיכות הקטנות בסנטר.
תייחל למגע שלי.
של הפה שנסגר על איבר זקור.
של הגב הנמתח אליך, להתנחם בך בעת כאב.
של כף ידי, התופסות אותך בעודי משתחלת עליך ורוכבת עוד ועוד.
אל ידי, המחבקות, המעסות את גבך הדואב.
אל התחת שלי, שנלחץ את מפשעתך, בעודי אל צידי ואתה בוחר באיזה חור מתחשק לך הפעם.
תעריץ אותי כך שלא תוכל עוד לתפקד בלעדי, בלעדי קולי, או נוכחותי בך.
תתגעגע למילה הכתובה.
חטופה במסרון זריז, או משפטים בנויים, מחושבים בפוסט המהלל אותך.
תעריץ אותי.
תתמכר אלי.
תכיר, תתאהב ותאהב.
תאהב המון. הרבה ממש ולגמרי.
אמיתי וחם ורותח.
תאהב כל הזמן. במעשים. במילים. במחוות גדולות כקטנות וברעש וצלצולים ואנחות שקטות וכאב של לוחמים.
תעריץ אותי.
ותתעלם ממגרעותי.
רבות אך לא קיימות.
תיתן לי , במקדמה, את כל מה שאני צריכה ממך.
תעריץ אותי.
ותראה לי את כל הערצתך.
תן לי לחוש בה.
ובך.
ובמה שאתה מסוגל.
תעריץ אותי.
