זהו הטקסט השלישי שאני מנסה לכתוב.
אולי הפעם יצא לי ללחוץ על כפתור ה"פרסם".
האם אני גאה?
החזה שלי מעוטר בסימנים, אבל האם יש גאווה בליבי? בנפשי?
יש בי אכזבה על עצירה לא מוכלת.
יש בי חוסר סאבמישן שמקשה עלי לתת.
ואולי לא צריך לתת. לא כל כך הרבה בכל אופן. לא בהתחלה.
ציני משהו בישביל סאבית, אבל ריאלי.
קל להיות זונה וחור לשימוש.
עומק בדסמי תלוי חיבור. כימיה וחיבור מבוססים על המוני ניואנסים קטנים, דקיקים, העוברים ברגעים ספורים בין האחד לשני, בתקשורת עשירה.
האם אני גאה?
כי היו גם תמונות אחרות שאפשר לזזקק.
חמות יותר.
עוטפות.
רגעים של הענקה.
האם אני גאה?
אמביוולנטיות היא תשובה נוראית.
הפוטנציאל קיים.
הוא שם.
אני מרגישה אותו בכל צעד וצעד.
אני יודעת שגם אתה מרגיש אותו.
שרצית.
עבורי.
עבור שנינו.
האם תוביל אותו להבשלה, או שתניח לחומות שלך , הכל כך גבוהים, לסגור אותי בחוץ?