יומן מסע

עכשיו, שהתפוגג לו הדרופ שחשתי היום אני יכולה להתחיל להנות ממה שהיה. 

זה קצת מפתיע שהגיע דרופ,

וזה למרות שלא הייתי בסאב ספייס,

למרות שלא הייתי בסכנה,

למרות שלא היה אקסטרים.

אולי הייתה זו הכניסה המהירה לתוך סשן,

קצת כמו אנאלי ללא הכנה.

ואולי הראשוניות.

ואולי המרחק המנטאלי.

אולי.

ובכל מקרה, בחיוך, אמרתי לעצמי אחרי הצהרים- שארגנו עבורי הפקה שכזו, עם חבלים ורתמות ומה לא, ואני רק  מתלוננת :).

אלא שהידיים שנקשרות בלחץ לצידי המיטה, ואני פרוסה, שוכבת על שדיים קשורים ודאובים,

אלא שהרגליים נקשרות לאיזור המתניים,

אלא שאני מוחדרת, 

ובחדר שורר שקט.

דממת אלחוט.

וגם אני שתוקה כהרגלי.

וכל שנשאר לי הוא רק להיות. להרגיש. להכיל. לקוות.

להרגיש קטנהה קטנה, 

ולהודות,

בפני עצמי קודם כל,

שאני מפחדת.

וזה לא קשה לגרום לי פחד, באמת.

אבל זה גם לא קל.

ואולי בעצם הפחד הוא זה שבגללו ביקשתי את מה שביקשתי,

וגמרתי איך שגמרתי.

אבל הוא גם זה שבגללו הגיע דרופ.

תודה.