יומן מסע

אבל למה לא. 

זה חירמן אותי לפרוס.

זה חירמן אותי לראות אותו מצלם.

(זה שיעשע אותי , היעוד המקורי של זה).

וזה קצת מחרמן אותי לפרסם.

אח...

הדברים שמחרמנים אותי

(טוב, נו. מספיק לעשות עלי פווווווו עם תמונה של שוט)

וגם-

זה מזכיר לי את זה. (אני יודעת שהטעם שלנו במוזיקה שונה מאוד. אבל תקשיב לזה)

אני שכובה על הבטן והוא מתיישב עלי, עם הפנים למשטח העבודה שלו, ואוהב אותי. 

אין לזה מילים אחרות. נקי. חד. באופן לא משתמע לשני כיוונים.

זה מה שאני מרגישה. אהבה.

וכשהכאב המתון רץ לי לאורך הגוף, מרפרף לי על המח, משהו בי נפתח ומאמין לאהבה שלו כלפי, משהו בי מרגיש בה הלכה למעשה וללא כל עוררין. יותר מהכל.

ואולי הוא לא יודע, ואולי כן, אבל ברגעים האלה, כשאני בתוך הכאב שלו, אני הכי שלו שיש, ואני יכולה להתגבר על הכל ולתת הכל. ונוצרים בי כוחות שאולי לא היו בי קודם.  אני הכי אני, הכי המיטב שבי שם, תחת ידיו. וכל הטוב שאני יכולה להיות, וכל הטוב שאני מסוגלת להיות- זה שלו ועבורו. 

מתוך הכאב הזה , הפיסי, מגיחה אורגזמה אימתנית. ואני צורחת אותה בקולי קולות. 

טופ.

* * * * * * * * * *

אני אוהבת סשנים פומביים. גם במועדונים. 

אבל משהו בסשן הזה לא זורם לי. אני נכנסת למקום שחור מאוד. עצוב. אני מלכת ההלקאות העצמיות שם. בראש. עם עצמי כלפי עצמי. המיינד שלי מעניש אותי על זה שאני יכולה להיות כלבה עולמית. ההתמודדות שלי קשה.

ואני יכולה לעצור בכל רגע נתון. אני יודעת את זה. ואני יכולה לבטחן, אבל אני לא עושה את זה. אני מתעקשת להתמודד ולהרגיש כאב ואני רוצה להמשיך להכיל את הקושי. 

זה מכניס אותי פנימה יותר לאופל. עד לבכי ללא דמעות.

הניגוד בין המעט שאני יכולה להכיל פתאום, לבין החוסר יכולת שלי להתמודד כלל מבייש אותי. אני מתביישת בי. אני מתביישת שזה מה שיש לו להציג לעולם. 

מגיע לו יותר.

הערב הזה נגמר מהר. אבל כבר אי אפשר לתקן את הנזק שאני עושה לעצמי בתוך הראש שלי. אני ממש מתכדררת. שתוקה. לוקח לי זמן. הרבה. הרבה מדי. 

אני לא צריכה אפטר קר.

אני צריכה אהבה.

ולישון. 

אני נרדמת בתוך תחושות לא טובות ומקווה שמחר יתחיל יום חדש. טוב יותר. חומל יותר.

תחתית.

* * * * * * * * * * *

יש לנו, בין שנינו,  כל כך הרבה ציוד, אבל הוא מעדיף את הידיים. 

וואלה באמת כבר הרבה זמן שלא עשיתי סשן צילומים סליזי. 

אולי צריך לתקן את זה.

אני רגשנית אז אני לא יכולה בלי. 

אז רק קצת.

בקטנה.

מוקדש לך.

ולנו.

אוהבת.

אני ממש טובה בלהדחיק.

מעולה ממש.

זה עובד לי נהדר בעבודה כי במקום להתעמק בקושי ולהתחרבש במה אי אפשר, אני מפלחת את דרכי תוך כדי. זה די מוצלח אפילו. מוערך ומתוגמל.

אבל החיים הם לא העבודה. ואת רוב הקשיים שלי, שאני מטאטא מתחת לשטיח כדי לעטות על עצמי חיוך רחב ו"להמשיך קדימה" - אני לא מראה. לא משתפת. אולי כי חלקית, אני אוהבת לסבול. אוהבת שכואב לי. גם אם זה ממש עמוק ביפנים. גם אם זה שורט. גם אם יש מצב שזו צלקת שלא תתרפא.

מה שלומך? הכל טוב.

איך את? הכל בסדר.

מכירים את הכל בסדר הזה, כשזה לא בסדר ובא לך לצעוק? 

את מקווה שמי מולך יראה אותך גם מאחורי החיוך.  את שמחה כשזה קורה, את עוברת הלאה כשזה לא. את בוחרת לגרד את עצמך מהתחתית שאת מרגישה בה ולהסתכל על הטוב. להחזיר את עצמך מהעיסה, אך תוך המוצק שאת. 

אבל את לא אישה פלדה, את אישה חרסינה. וחלקים נופלים ממך לאט לאט, משוייפים, משאירים אחריהם אבק. 

ובסופו של יום את עייפה. 

ולפעמים גם את מגיעה לנקודת קצה. נשבר לך לטאטא. וגם נגמר לך השטיח. 

וכשזה קורה, זה כואב לא פחות. כי שם, את גם לא יודעת מה לעשות. שם יש פחד, ובדידות, וחוסר אונים ורחמים עצמיים. כל כך הרבה רחמים עצמיים שאת לא אוהבת את עצמך יותר. אז את מעדיפה להדחיק. 

והאמת היא אולי, שאת לא מכירה אחרת. ואולי אין אחרת. אולי זה החיים. זה כל מה שיש. 

* * * * * * * * * *

הייתה אמורה להיות פה תמונה, כי אני ממש ממש צריכה צומי, אבל אני לא מצליחה לייצר שום תמונה שלי שאני אוהבת לאחרונה. אז,קחו משהו ישן.

* * * * * * * * * *

עריכה מאוחרת-

צריכה עזרה של מי שיודע מה הוא עושה (ושאנחנו מכירים) בלשים שני ג'מבו עם קצה עגול (לתלייה) מעל המיטה שלי. 

תגלי, ילדה. תשתפי בכל החלומות, והחשקים. גדולים כקטנים. אל תשמרי כלום בבטן. או בלב.

שואלים אותך, ילדה. 

זה לא עובד ככה, את יודעת. את לא יכולה לשמור לעצמך. אסור לך. תוציאי את זה מהלקסיקון. 

אז מה אם מדגדג לך בכוס תוך כדי? אז מה אם מרטיב ולא נעים במהלך היום? אז מה אם התחתונים ספוגים? אז מה אם מביך לך, ואת בכלל שכחת כבר איך מסמיקים?

תספרי הכל. אבל לא- לא לא, לא לגעת. גם לא כשאת לבד. לא לגעת בכלל. גם לא ליד. גם לא בטעות.

גם לא כשהוא רחוק וכשאת לבד.

אבל גם לא כשהוא נצמד אליך במקלחת בערב עת שינה, וידו מנקה בעדינות לא לו את כל הקימורים וכפלים האחרים. גם כשכבר בא לך ליילל. או לבכות. את יפה כשאת בוכה. בשקט.

גם לא כשהוא נשכב עליך, לקראת ההליכה לשינה וכל גופך מרגיש את כל גופו, ואת חסרת היכולת לזוז. 

גם לא כשמדי פעם היד שלו מונחת על ראשך, ומקשה עליך את הנשימה לתוך הכרית. 

לא לא.גם לא לבקש. את יודעת שזה לא יעבוד. זה רק יכאב. הרבה. מאפס למאה. 

וגם זה שאת נושכת לפעמים, בעדינות, בפיסת העור בקטנה שהוא מרשה לך- לא תעזור לך . 

כלום לא יעזור לך. 

כלום לא שייך לך. לא המחשבה. לא ההחלטה. לא הביצוע. ואפילו לא הרצון. 

מותר לך רק להרגיש. כשהוא יבחר ואת מה שהוא יבחר. 

סתמי.

ואם כבר מדברים על כח רצון? אז לו יש הרבה. ועמידות. ועמוד שדרה. ותזדייני בשקט , ילדה. בעצם לא. אבל בעיקר בשקט. סתמי את הפה, סתומה.

אבל תספרי, ילדה. תספרי לו הכל.

******

הם יפים בשמים, כשהם חולפים אחד ליד השני.

שמעתי עליהם ברפרוף, החדשות שאני לא שומעת לאחרונה, ודווקא היה ממש קל לזהות אותם בשמים. 

ממש ממש קל. 

איזה קטע שאומרים שנשים מנוגה וגברים ממאדים, כשכל הזמן הזה הגברים הם בעצם מצדק. 

מי ידע. 

פעם כשרציתי חופש עם בית מלון - תמיד שילבתי טיול. אפשר ארוך. אפשר קצר. עדיפות עם מקווה מים. 

היום עזבו אותי. תנו לי בטן גב בחוף ים שקט. קצת שנורקלינג. קצת קניות. אוכל טוב. שקט. תנו לי שקט. 

הזדקנתי.

בכלל שקט הוא מוטיב חוזר בחיי. סקס בשקט (יחסי. כי הספנקים המטורפים שלו לא יכולים להיות שתוקים). 

סשנים בשקט. 

שלי. לא של ההצלפות.

אין דומה לסאונד של הקיין כשהוא חותך את האויר. 

**********

אחרי מציצת הבוקר הוא מעמיד אותי על 4 בקצה המיטה, ודוחק את עצמי לתוך החור האחורי שלי. ללא הכנה. ללא סיכוך. 

כואב לי. בדרך כלל רוב האנאלי שאני יכולה להכיל הוא כשאני שוכבת על הבטן. עם סיכוך אן עם קצת רוק. או איזו אצבע שקודם קצת מרחיבה את השירים הטבעתיים.

בפוזיציה הזו והאופן הזה-  זה מרגיש קשוח במיוחד. זה מרגיש עונש. יורדות לי דמעות. 

הוא מפיל את החלק הקידמי של הגוף שלי עם ידו,  כך שהתחת שלי מקבל זוית שהיא עוד יותר חופשייה לו. 

ואז הוא לוקח את לי הידיים אחורה ומשתמש בהם כריתמה. כל כניסה שלו, דוחקת אותי עליו באמצעות הידיים.  הדמעה ממקודם מוחלפת בדמעות. אני בוכה ומייבבת. הוא לא עוצר. 

כשהוא מסיים, אני נשכבת לגמרי על המיטה. מנסה להרגע מהבעילה האגרסיבית שהרגע חויתי. בלי טיפת עונג. הוא נשכב מעלי. קרוב קרוב.

זה נעים. 

זה בדרך כלל זמן הרגיע שלנו.

ובדיוק שאני חושבת שזהו. נגמר לעכשיו. הוא לוחש לי באוזן.

"תגדי, איך את עם מציצה עכשיו?"

**********

תמיד אהבתי טוסיקים של בנות בחוף.

מה זה אומר עלי?

יש פה כל כך הרבה טוסיקים יפים. 

**********

אני לא זקנה כבר מדי בישביל השטויות האלה?