רה-ארגון

כשחיבקת אותי חזק אמרת:
"את והוא נועדתם לקרות,
אני והיא נועדנו לקרות,
אבל בינתיים אני ואת קורים",
ולא הבנת שאני יודעת לחיות רק את ההווה.


כשסילסלתי עשן מהפה אמרת:
"זה הורג, עם הזמן,
הייתי שם,חוויתי".
ולא הבנת שאני יודעת לחיות רק את ההווה.


כשאחזת בשוט אמרת:
"בבוקר אני אתגעגע,
בבוקר את תגידי לי שאת עוד לא מוכנה"
ולא הבנת שאני יודעת לחיות רק את ההווה.


כשלא הצלחנו לנתק את הטלפון אמרת:
"זה מפתה,זו הגשמת הפנטזיה,
זה עוד יתממש,
זה רק ייקח עוד קצת זמן".
ולא ידעת שאני יודעת לחיות רק את ההווה.


הם לא יודעים.

מתאמנת בבליעת גלולות מרות.
בהרמת משקלים כבדים,בעיקר עם שרירי הבטן.
מתאמנת בדום שתיקה.
בהליכה על קו ישר עם רטיות סוסים בצידי העיניים.
מתאמנת בריצות קצרות ומהירות.
בריצות למרחקים ארוכים ומתישים.
האימונים קשים אבל המון אנשים בדרך עוזרים.
קשה באימונים - קל בקרב.

עימדי.
כן,אדוני.
התפשטי.
כן,אדוני.
זיחלי.
כן,אדוני.
על הגב.
כן,אדוני.
על הבטן.
כן,אדוני.
התענגי.
כן,אדוני.
סיפגי.
כן,אדוני.
כאבי.
כן,אדוני.
תמצצי.
כן,אדוני.
תבלעי.
כן,אדוני.
סיגדי.
כן,אדוני.
סיפרי.
כן,אדוני.
תנבחי.
כן,אדוני.
אהבי אותי.
לא אדוני.

הייה שולט, הייה נשלט.
אחוז בשוט, הגש לי אותו.
הסתכל במבט חודר, השפל מבט.

הייה אותו אחד שניסה והחליט שהוא לא (כן כן,אתה בעיקר).

הייה ראוי לאהבתי, אהוב אותי אתה
ואני שפחתך.

שפחה של אהבה.

מבט אוהב מבני כשאני מנגבת אותו אחרי המקלחת.

מבט ממזרי מביתי כשאנחנו "עוקצות" זו את זו.

מבט מזדהה מהשפחה החביבה עלי,שיותר מכל היא חברה הכי בעולם.

מבט וירטואלי מלטף מאחות ליבי,שמרגישה אותי גם ממרחק עשרות קילומטרים.

מבט חודר מההוא שאמרתי לו שזה מבט לתלות על הדלת כדי שהשכנים יפחדו לבקש כוס סוכר.

מבט מעריץ מהכלב שלי שדואג להעניק אותו כל 10 דקות בממוצע.

מבט מקשיב מהאיש הקרח הכי קרוב לליבי, מבט שבאמת מקשיב ולא רק שומע.

מבט שבע מארבעת גורי החתולים דקה אחרי האכלה.

מבט מסופק מההוא שנייה אחרי..............

מבט דורש ולא מוותר מהאיש הגדול הזה שבאמת אוהב אותי.

מבט סבלני מאשתו של הדורש ששמעה את זה כבר אלף פעם ועדיין מוכנה לשמוע שוב.

מבט שמח מהתינוק בחיים שלי כשאני במקרה נכנסת לטווח ראייתו.

מבט משתובב מהשותף לעינייני קריעת העיר.

מבט לומד מהאיש שמוגדר כבוס שלי אבל בעצם מתפקד כתלמיד נאמן.

מבט חומד מהאיש על הבר.

מבט מופתע מהזרה בפינה שפתאום הבינה שבאתי בלי...........

מבט כואב מהאיש שליבו נשבר רק עכשיו וכבר מתוקן (תתגלח כבר שיהיה אפשר לחבק אותך קרוב).

מבט מצפה מהחברה שעדיין מחכה.

כל כך הרבה מבטים שממלאים את הבטן.

מבט במראה. אמיץ. עד לפינות הכי אפלות. מבט שמתמודד עם האמת ומסרב לפחד ממנה.
מסגלת לעצמי מבט חדש.

מישהו פרסם באתר אחר, ולאחר שקיבלתי את אישורו (בכתב ב 3 העתקים, ובחתימת נוטריון) מפרסמת פה.


ישנו מקום אחד

ישנו מקום אחד, רחוק רחוק, שאין לו כתובת מדויקת ואינו מופיע בשום מדריך לתייר, ובכל זאת רבים כל כך מגיעים מידי פעם לשעריו, לבד. והמקום הוא סוף העולם.

מי לא הגיע לשם לפחות פעם בחייו, שיקום. מי לא הגיע לשם לפחות פעם בחייו, עייף מהדרך, מחזיק בידיו שברי חלומות שנופצו, תקוות שנכזבו, ועל מסכת פניו הבעת תימהון אמיתית, איך הגעתי לכאן, איך לא ראיתי קודם, ואיך, בשם אלוהים, לא נזהרתי.

מין נקודה ריקה ברצף החיים. לשום דבר שידעת אין יותר משמעות, לשום רצון אין כוח רצון, כל שלטי הכיוון מכוסים בערפל, ואין יודע מה נכון ומה לא, מה לעשות ומה לא. רק הכאב נשאר, חד וחריף בעוצמתו, בוער בך מבפנים ללא רפואה הנראית לעין. למקום הזה אינך לוקח חברים וקרובים, גם אינך יכול להיעזר בהם, כי איך תדע לבטח מי חבר ומי גרוע מאויב. מי בעדך, ומי כאילו בעדך. ובמי אתה יכול לבטוח, כשאתה עצמך אינך מכיר יותר, שלעצמך אתה חסר.

לבד אתה מגיע לשם, בלי כוח, שום מוצא לא נראה לעין. שערי סוף העולם גבוהים ומסורגים, והשברים בידיך מכבידים מאוד. מתוך אותה עיפות אתה מניח אותם שם, את מי שרצית להיות ואינך, את כל מה שרצית שיהיה ולא נהיה, האמיתות שנשברו, כל הדברים שהאמנת בהם, ולא היו ראויים. הכל שבור, מנופץ, אתה מסתכל עליהם, אלה מילאו את חייך. אלה היו חייך, הדברים ששימחו אותך, שהעציבו אותך, שהפחידו אותך, היו שלך. ועכשיו, איך תוותר עליהם, ואפילו שהם שבורים, וכובלים את ידיך, הם עדיין משהו לעומת הכלום הצפוי.

זמן אתה עומד שם, מול השערים, נאבק מאבק אחרון. בסוף אין לך כוח להחזיק יותר, אתה מניח אותם מול השער. תראה מה קורה. כמו בלחש קסמים, נפתחים השערים לרווחה, לקראתך, עולם חדש נפרש אליך, המשך לעולם הישן שהיה כבר צר עליך, צפוף, מחניק, ולא התאים לך יותר. מה קרה ? מה עשית פה ? הרחבת את גבולותיך.

ברגע שוויתרת על השברים הישנים, הרווחת שלם חדש. לא מוכר עדיין, לא בבית עדיין, אך שלך, מלא אפשרויות ויופי.

זהירים זהירים אתה פוסע דרך השערים, עורך הכרות עם נחלתך החדשה. היא אמיתית, אלה יכולותיך, אלה צעדיך החדשים, זהו קולך שהועשר בעוד גוון, אלה חבריך האמיתיים, אלה חייך החדשים. כמה טוב. בשלב זה אתה עדיין לא יודע, שעוד יגיע יום, וגם נחלתך זו תקטן עליך, ושוב ישברו לך דברים, ושוב תמצא עצמך ללא אזהרה כפוף וכואב מול שעריו של סוף העולם. ותעמוד שם שפל ברך, נושא בידיך את שברי עברך הכואב, ואותה מלחמה פנימית קשה תתחולל בך שוב ושוב, לוותר ולהניחם או להחזיק בכל הכוח ולא להרפות.

ובכל פעם שתוותר, יפתחו אליך השערים, יגדל עולמך ויתעשר. והתנאי היחיד הוא שהוויתור יבוא מתוכך ויהיה אמיתי.

כבר קרה שעשית קולות של וויתור, וברגע שנפתחו לקראתך השערים, רצת להרים בחזרה את השברים, לנסות להבריח איתם את הגבול. זה לא עובד, בשנייה הזאת נסגר הכל מחדש, ושוב אתה תקוע ללא דרך ומוצא.

יש אנשים שתקועים כך שנים. עומדים מול השערים, ידיהם מלאות בעברם, בשברי חלומם הקודמים, מחזיקים חזק חזק במה שיכול היה להיות ולא קרה, במה שהיה ונשבר, ומסרבים להרפות. יש כאלה שמתים כך מול השער, מאוכזבים, מרירים. אחרים בזמן הזה, מרחיבים את גבולות עולמם וממשיכים והולכים, וידיהם פנויות להחזיק בחדש, לקטוף פרח.

"הסיני הזקן"

סי מעידה על עצמה שהיא חתולה. מפונקת, מתקשה עם מסגרות. המסתכל על סי מהצד אכן רואה משהו חתולי בה.
אני לא יכולה להנות מפינוק לאורך זמן, מייד מוצאת את עצמי משועממת ורצה לריגוש הבא. אני חיה לא רע עם מסגרות מסויימות.
אבל גם אני חתולה. אחרת לגמרי.

שמעתי שאומרים שאם תיקח פרוות חתול, קצת ציפורניים ומבט ערמומי, תשים את כולם בשקית ותחכה שבוע, בסוף ייצא משם חתול שלם. ולא פעם ראיתי חתולים מוכים, נכאי גורל ופגועים למיניהם אוספים עצמם לכלל חתול מפואר.
כזו אני.
השבוע חבר טוב ויקר לי החליט לקפוץ מגובה רב, ואני, כחתולה טיפוסית שלא מוותרת בקלות, עמדתי למטה וחיכיתי לתופסו בידיים פרושות. אבל ברגע האחרון הוא שינה כוון והתעופף לו למקום אחר ורחוק.
והנה אני, מגובה 0, מתרסקת, להמון חלקים קטנים.
ביום הראשון כל החלקים האלו מפוזרים על הרצפה, חסרי תנועה, אדישים למתרחש סביבם.
ביום השני פתאום הם מתחילים להתרוצץ כאחוזי אמוק. זועמים על מה שקרה. מחפשים זה את זה. צועקים לעולם.
ביום השלישי,ראה זה פלא, הם כולם מתחברים יחדיו והנה חתולה לתפארת, זקופת ראש וזנב, מהלכת בעיר בראש מורם ומלקקת שפתיה.
מי שיסתכל לחתולה הזו עמוק עמוק בעיניים יצליח לראות שם עצב והמון אכזבה, אבל אותם כבר מכסים מבט לעתיד, תחילתו של חיוך אמיתי מהלב ובעיקר המון תקווה.
הנה אני מתחילה.......