לפני 18 שנים. 12 באוגוסט 2006 בשעה 9:01
אסונות סביבי כל הזמן.
אשתו נפטרה מסרטן והשאירה אותו עם שתי בנות קטנות.
בעלה חטף חיידק טורף, השם יודע מהיכן, מצבו קשה והיא עם 3 ילדים, הקטן בן 3 שבועות.
היא איבדה 4 חברים צעירים, בתאונות דרכים ובמלחמה הנוראית הזו, מרגישה שהמוות רודף אחריה.
והכל לא בשליטתנו. קורה לנו ואנחנו רק יכולים לעמוד מהצד ולהביט, להתאבל, לא להבין מאיפה זה הגיע ככה פתאום.
אז שולטת במה שיכולה. מסרבת לשקוע לתהום בעקבות דברים קטנים בדרך שלא בדיוק מסתדרים כפי שרציתי.
אכול ושתה כי מחר נמות? אני בעד.
לקחת דברים בפרופורציה המתאימה להם, להנות מהמחוות הקטנות של החיים. לחייך כי אפשר, לצחוק כי מותר, לאהוב את כולם ואת עצמי בעיקר.
וגם כשצץ ענן שחור- לשלוח יד, להניח אותו בצד ולחפש את השמש שמאחוריו.
לאהוב את החיים ולמצותם עד תום.
