רה-ארגון

לא זוכרת את הרגע המדוייק בו איבדתי את שפיותי.
זוכרת שזה קרה אחרי רצף ארועים שהתרחשו בלי שהייתה לי איזושהי יכולת להשפיע עליהם.
ואז החלטתי לעזוב ידיים, להרפות.
שנייה אחר כך נכנסתי לאופוריה בלתי ניתנת לתיאור.
חיוך ענק כל הזמן, התייחסות קלילה גם אל הדברים הכי רציניים, אושר צרוף.
על אחת הכתפיים, לא זוכרת אפילו איזו מהן, ישב איזה שדון וצרח שאפסיק אבל אני הצלחתי להתעלם ממנו באלגנטיות.
החיים סביבי המשיכו להתנהל כסידרם ורק אני התנהלתי לידם, כמעט נוגעת אבל לא.

מתישהו שפיותי חזרה, לא כי הזמנתי אותה, סתם כי היא החליטה שעכשיו היא רצוייה.
אז עכשיו אני שוב שפוייה וכולם סביבי יותר רגועים ממצבי. אני פחות.
היה בה משהו משחרר, באי השפיות, משהו כאילו נטול אחריות וממכר.

אי אפשר לחיות כך לנצח. עכשיו אני שפוייה עם כמה זכרונות טובים במיוחד וגם עם כמה אנשים שנכנסו בדיוק ברגע ההוא ונשארים גם עכשיו, עם המפוכחת.
מקפידים לספק לי את טיפת האי שפיות שהכרחית עבורי, ולדעתי לכל אחד.