רה-ארגון

הם יושבים זה מול זה, ביניהם שולחן מטבח מהגוני, גס, כבד.
היא מקלפת תפוז בתנועה אחת אחידה ומושלמת, נחש הקליפה מתפתל מבין אצבעותיה.
הוא מביט בידיה בריכוז, ניכר כי אינו שומע את מילותיה.
היא מספרת על היום שהיה, כיצד הילדים התרוצצו סביבה כשהיא התמכרה לשמש מרץ הנדירה.
הוא חושב על מחר, על שיחת הועידה הטרנס אטלנטית המצפה לו וממנה הוא כה חושש.
מוסיקה נשמעת מבעד לחלון, משהו שהיא לא מזהה אך ברור כי הוא שייך לדור צעיר ממנה.
ריח התפוז מנסה לכסות על ריחות הבשר הנצלה אצל השכנים ללא הצלחה.
בחדר הסמוך הילד מלמל מתוך שינה, חוזר לעצמו על חוויות היום.
התפוז מקולף בשלמותו .
מבטו נודד אל פניה הנוגסות בפרי העסיסי. טיפה נוזלת אל סנטרה.
ידו נשלחת מוכנית לאסוף את הטיפה.
שניית השקט ביניהם מושלמת כמו פתית שלג, מוכרת, עמוקה, ברורה.
עיניה מושפלות בענווה, עיניו מתכווצות בהתכוונות, התפוז מונח חצי נגוס על השולחן.
ידו נודדת לעורפה, חופנת שיערה, מנמיכה את זוית הראש, סנטרה נצמד לחזה.
הוא קם, מיתמר מעליה.
היא יורדת לרצפה, כנועה מתחתיו.